אמי

בדיוק לפני שנתיים, בעיצומה של תקופה תזזיתית של הכנות אינטנסיביות למעבר לכאן לארה"ב, עברנו גם טלטלה משפחתית. בן זוגה של אימי מזה כ-26 שנים, פרופ` אמנון פוקס, שאנחנו ורוב האנשים שהכיר קראו לו אמי, הלך לעולמו.

אמי לא היה צעיר, הוא נשק ל-80, אבל הצער על מותו היה רב. איכשהו, האיש הגדול הזה, למרות שלא היה לגמרי בריא, נראה לכולנו תמיד בריא לגמרי. מהאנשים שיחיו לנצח. לכן היה קשה ומפתיע לחזות בדעיכתו המהירה.

לי היה קשר נהדר איתו, מסוג הקשרים הדומים לקשרי בן/אב אך ללא הקומפלכסים הרגילים המהווים רקע תמידי לקשר שכזה. לכן אני מקדיש לו את הרשומה, ומקדיש לי את הזמן להיזכר בו, לכאוב את מותו שוב, להתגעגע.

על האיש המיוחד

אין לי כוונה להיות משהו קרוב לביוגרף של אמי. אני חסר הרבה ידע והיכרות עם הפרטים של חייו המלאים. אבל בקצרה, אצמצם את מה שאני יודע על סיפור חייו, בתקווה לא להשמיט יותר מדי.

אמי נולד בגדרה השנת 1928, נכד לבניימין פוקס, ממיסדי הישוב ובונה הבית הראשון בו. אין לי מושג איך עברו עליו ימי ילדותו (מלבד סיפורים חביבים שהיה מספר, במיוחד בביקורים בגדרה שאליהם הייתי מתלווה אליו מאוחר יותר, באזכרות לבנו הצעיר איתי, בן גילי שנפטר). הוא התגייס לפלמח, והיה ממפקדי הפלוגות שלו. הוא השתתף הקרבות מול המצרים בנגב כקצין מודיעין ומבצעים, ובתקופה מסויימת גם פיקד על פלוגה באיזור הרי מנשה. הפלמח הטביע בו קווי אופי קשוחים למדי, סגפניים לא מעט אבל חמים בדרכו.

אחרי השיחרור מצה"ל של הימים ההם פנה ללימודים בארה"ב ושם קיבל את התואר הראשון והשני במקצועות המכניקה. בהמשך הצטרף לצוות הטכניון כחוקר ומרצה, ועסק במחקרים הקשורים למבנה העצמות ולאיברים מלאכותיים במחלקה להנדסה ביו-רפואית. על שמו רשומים כמה פטנטים בתחום, ולא מעט מהסטודנטים אותם הינחה בלימודים הגבוהים הגיעו לעמדות גבוהות באקדמיה ובתעשיה.

לכבוד פרישתו הרשמית מהטכניון, כשהגיע לגיל 70, ערכה המחלקה מסיבה מיוחדת לכבודו, וכינסה יחד שורה של תלמידיו לשעבר שסיפרו על הישגיהם שלהם ועל תרומתו של אמי להם בשלבי הלימודים השונים.

לאמי היו שני בנים משלו. הבכור, גיא, בן 52 כיום, חי בצפון קליפורניה. השני איתי, בן גילי, נפטר בגיל 26 ממחלת הסרטן, והנחית במוטו מכה קשה ומפתיעה על קרובין ואוהביו.

על הקשר שלי איתו

את אמי הכרתי קצת לפני שהתגייסתי לצבא. איתו לא היה לי קשר מיוחד בהתחלה, אבל את בנו הצעיר איתי ז"ל, חיבבתי מאד, ונקשרו בינינו קשרי ידידות. מידי פעם נפגשנו בשבתות, אבל כצפוי בגיל הזה, מעייני היו נתונים יותר לחברים ולחברות ולא לחבר המבוגר של האימא.

בתקופה שלפני ההרשמה לטכניון הוא ייעץ לי לא מעט. ובהמשך, כשנרשמתי, כמובן שהקשרים בינינו התהדקו. המרצה החביב עלי, שאח"כ גם היה המנחה שלי בעבודת המגיסטר היה חבר קרוב של אמי והסטודנט הראשון שלו לדוק`, אז ברור שנוצרה קירבה מקצועית. יצא לי אפילו להיות סטודנט בקורס שהעביר (קורס חובה פקולטי). חוויה נחמדה ומהנה לשנינו, והשתדלתי במיוחד להצטיין באותו הקורס.

חוצמזה, חלקנו יחד את ההנאה מספרים. באופן טבעי מצאתי את עצמי קורא לא מעט מהספרים שאצלו בספריה, בהמלצתו. וגם אני זכיתי להמליץ ולקנות לו כמה מתנות ספרותיות שמהן נהנה לא מעט.

הרבה מהמהלכים שלנו כמשפחה היו מושפעים מהיותו חלק מחיינו – שנה גרנו בדירתו כשנסע עם האימא לשבתון בקנדה, חוסך לנו קצת הוצאות מחיה. גם מהרכב שלו, סאאב ישנה וחביבה שאותה שיפץ ואותה אהב, עד ששווקה חיים זכינו לא מעט ליהנות. הלוואה נדיבה ממנו הקלה עלינו את התהליך של רכישת הדירה שלנו.

בנוסף, הוא היה סבא מקסים לשני ילדי, שנתנו לו הזדמנות ליהנות מסבאות קרובה עד שנולדה נכדתו שלו, הראשונה והיחידה. לא מעט חוויות חווינו במסגרת משפחתית מורחבת שכזו, והוא תמיד היה "סבא אמי" לחברה.

כחודש לקראת מותו החל לחוש ברע, והבדיקות נראו מאד רעות. ההתדרדרות היתה מהירה, ובמצבו כבר לא הועילו הקשרים החמים שלו עם בכירי בית החולים רמב"מ (שממנה דווקא נהנינו אנו במצבים שנזקקנו). ביומו האחרון באנו להיפרד ממנו, כולנו. הוא כבר לא יכול היה לדבר באופן מובן וברור, אבל מלחיצת היד, החיוך האחרון והמבט המצועף, היה מובן שהרגש חם והקירבה רבה.

הוא חסר לי מאוד, וכשנזכרנו כולנו בו, ביום השנה השני הזה, לכולנו צבט בלב. יהי זכרו ברוך.