אתמול, במהלך הנסיעות הרגילות בפקקים של הבוקר באוטוסטרדות הענקיות של LA, ניצלתי כרגיל את הזמן לשיחות לארץ. דרשתי בשלומו של אחי (שאצלו נרשם שיפור בעניין הגב התפוס), והתעניינתי בשלומה של האימא שלי. בין הדיווח על דא לבין עדכון על הא, היא גם סיפרה לי ששלמה בן-שלמה נפטר לפני כמה ימים.
אי אפשר לומר שהבשורה מפתיעה, כי כמה אפשר להיות מופתע כשמישהו בן 94 הולך לעולמו. במיוחד כשלפני חודש קיבלתי עדכון מהאח שלי שביקר אותו בבית חולים וסיפר שהוא כנראה עומד להיפרד מהעולם, וכבר קיבל את המראה המוכר של עיניים עכורות המאפיינות אנשים לקראת סופם. רק שאיכשהו, באופן מפתיע אז הוא חזר לעצמו ואפילו סיפר שהוא חשב שהוא גומר אז, אבל זה לא קרה.
ובכל זאת, הבשורה העציבה אותי. לאיש היתה השפעה לא קטנה על חיי. פגשתי אותו בפעם האחרונה לפני כשלוש וחצי שנים, בחגיגת יום ההולדת 90 שלו. מאז יצא לי להיות בקשר טלפוני איתו כמה פעמים, אבל פחות ממה שהייתי רוצה. אבל השפעתו על חיי גדולה הרבה יותר.
הוא היה זה שעודד אותי לקרוא, תמיד הביא לי ספרים, דחף אותי לעניין, שוחח איתי לא פעם עליהם ועל הרבה דברים שונים. וגם סיפר לי הרבה סיפורים מרתקים על חייו במחתרות, בכלא באריתריאה שם ישב כמה שנים טובות בחסות בריטניה של לפני הקמת המדינה (יחד עם יצחק שמיר ועוד רבים).
היו לו לא מעט מניות בתהליכי ההקמה של מה שמוכר במדינה, וגם הרבה ביקורת על מה שגדל ממנה בהמשך. איכשהו, וזה ממש מצער שלא מצאתי עליו בגוגל איזכורים, ואפילו את התוכנית שבה התארח אצל דן שילון לא מצאתי ביו-טיוב לצרף לכאן. גם התמונות שלנו יחד, מימי הילדות ולאורך השנים נשארו מאופסנות באלבומים שבבית.
איכשהו, הוא היה עבורי מין דמות אב נוספת בילדות המוקדמת. משהו דומה לקשר שהיה לי עם אמי בבגרות, ועליו גם כתבתי לא מזמן. בחו"ל נהוג לקרוא לדמות כזו סנדק, אבל פה זה פחות מקובל.
כתבתי עליו שתי רשומות בעבר, אז לא אכתוב שוב. אבל מי שמעניין לו, מוזמן בהחלט:
ביומולדת ה-90 שלו, כתבתי לו ברכה (אותה הזכרתי ברשומה הראשונה). כמה חבל שאני לא מצליח למצוא אותה.
יהי זכרו של שלמה היקר ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)