בלי לוגו / נעמי קליין

502 עמ`, הוצאת בבל 2002, מאנגלית עידית פז.

הקדמה

על הספר שמעתי כבר לפני כ-5 שנים. הוא תואם להפליא, כך הבנתי, לגישתי הביקורתית בנוגע לגלובליזציה, לקפיטליזם, ולקניינות היתר של העולם השבע. לכן כשהגיע במפתיע לאישתי, בהשאלה מחברתה המקומית המקסימה, היה לי ברור שגם אלי הוא יגיע לפני שישוב לביתו שלו. והוא אכן הגיע, אפילו מוקדם מהצפוי.

אם כך, בטח יפתיע שלא סיימתי את הקריאה. למעשה נטשתי מוקדם יחסית, אחרי כ-100 עמ` מתוך ה-500 שלו. לרוב אני נמנע מלכתוב סקירה על ספרים שלא סיימתי, כי בכך אני עלול לחטוא לתמונה הכללית. אבל מכיוון שהנושא קרוב לליבי, וממילא אני מתמקג יותר בחווית הקיראה ופחות בביקורת על הספר עצמו (למרות שברור שזה ישנו), אחרוג מהמנהג הזה הפעם.

על הספר (כהרגלי, מאתר סימניה):

רב - המכר של נעמי קליין No Logo (בלי לוגו) מפרק את עולם המותגים וחושף את השקרים שמאחוריההבטחות הגדולות של עידן המידע: אפשרויות בחירה מגוונות, איטראקטיביות, חופש רב יותר.No Logo עוסק בהשלכותיה של הגלובליזציה התאגידית על כל תחומי חיינו: על עולם העבודה, המרחבהציבורי, תרבות הצריכה, החינוך, הרפואה, התזונה, דימויי היופי.הנתונים הסטטיסטיים ידועים: לחברות ענק מסוימות יש תקציבים הגדולים מהתל"ג של רוב המדינות;בין 100 הגופים הכלכליים הגדולים ביותר, 51 הם תאגידים רב - לאומיים, ורק 49 הם מדינות. וכך, קומץמנכ"לים רבי - השפעה כותב את החוקים החדשים של הכלכלה הגלובלית, מפריט וממסחר את המרחב הציבורי, משתלט על חופש הבחירה שלנו באמצעות מיזוגים אופקיים ואנכיים, מונופולים וקרטלים.No Logo נותן קול לתנועת מחאה רחבה שלא היתה כמותה מאז שנות השישים. זוהי תנועה ללא שם וללא מנהיג, ששמה לעצמה למטרה לצמצם את כוח השפעתם של התאגידים הציניים רבי - העוצמה כדי להשיב את השליטה על חיי היומיום למיליוני אזרחים ברחבי העולם, הראשון והשלישי כאחד.נעמי קליין היא עיתונאית, סופרת, מרצה ובעלת טור קנדית, דור שלישי לפעילים חברתיים ופוליטיים.כיום מקדישה קליין חלק ניכר מזמנה להרצאות בפני קבוצות שונות של פעילים בתנועה נגד הגלובליזציהבכל רחבי העולם. ספרה No Logo הפך לתנ"ך של קבוצות המחאה השונות כנגד הצרכנות והגלובליזציה, ונלמד באוניברסיטאות שונות.

על חוויית הקריאה:

הספר מבחינתי מתאים בול לגישתי בנושאים שהבו. לא יכולתי שלא להסכים. במובן הזה, הספר משכנע את המשוכנע. אבל כאן טמון המוקש הראשון – הוא נורא מתאמץ לשכנע. פשוט מטיף. אני מבין ומזדהה עם הלהט, ואולי זה נכון היה לזמן היציאה של הספר לשוק, לפני עשור, אבל אני לא אוהב שמטיפים לי, אפילו אם אני מסכים.

הספר, כמו שאמרתי, מאד מתאמץ לשכנע. לכם הוא משובץ בהמוני דוגמאות להמחשת הרעיון – על נייקי, טומי הילפיגר, ראלף לורן, IBM, דיזל, מייקל ג`ורדן... ומרוב דוגמאות, חשתי שאני קורא ספר שהוא תיזה בסוציולוגיה ולא ספר קריאה. כאילו מאוד חשוב לסופרת לא לפספס אף דוגמה רלוונטית, גם במחיר של גודש וחזרתיות מוגזמת.

ועוד בעניין הדוגמאות: הספר יצא בשנת אלפיים. ומכיוון שעולם דינאמי, אז ברור שחלו שינויים מסויימים, ושלל הדוגמות אמנם רלוונטי, אבל קצת פחות. גם האווירה הכלכלית השתנתה קצת מאז, ויש רוחות חדשות שמנשבות – התנועה נגד גלובליזציה, התנועה הירוקה וכד`. בספר שעיקרו עדכני ביותר, התחושה היתה של חוסר עדכון. מובן, אבל פוגם.

ולסיכום:

לפני עשור, כשיצא הספר, היא היה פורץ דרך. לכן אולי היה חשוב להביאו לקוראים בגרסה רחבה ופרטנית כזו. היום, דווקא ההצלחה של קליין ודומים לה בלהחדיר את המסרים מעמעמת אם החשיבות בקריאה, עשור אחרי. ומכיוון שהרעיון המרכזי הובן כבר בהתחלה, וממילא לא הרגשתי תרומה משמעותית להבנת העולם שלי, וגם ההנאה מהכתיבה לא היתה עילאית (זו לא פרוזה) הרגשתי שאני יכול לוותר על 400 העמודים הנוספים.

זה בדיוק מהספרים שכדאי לא לחכות איתם, ולקרוא כשהם עוד טריים. חבל, הייתי מפיק מממנו הרבה יותר לפני עשור, אבל היום הוא מיותר. לפחות עבורי. אבל בכ"ז הייתי ממליץ עליו לבני נוער וצעירים, אם כי לא בטוח שהפגמים שאני מצאתי לא יצרמו להם אף יותר, או שסבלנותם לקריאת ה-500 מאותגרת יותר.