זוכרים את הסרט הנפלא עם על פאצ`ינו בתפקיד העיוור? טוב היה לו את השם הזה שבכותרת. ואותי הוא הוביל לכמה סיפורים וזכרונות אישיים. אז לא אספר כאן את כולם, כי לא כולם ראויים לבלוג, אבל שניים קופצים לי לזכרון ככאלה שבהחלט אשמח לספר עליהם. שניהם שונים מהותית, אז אתחיל דווקא בפחות נעים.
לפני כמעט שני עשורים התחלתי בלימודי התואר השני בטכניון. כמו לכל אחד מהסטודנטים שלמדו איתי, נתנו גם לי חדר לחלוק עם שותף בצריף גדול, שבו היו לא מעט חדרים ולא מעט סטודנטים. בחדר איתי היתה סטודנטית חביבה שהיתה בשלבי הסיום של התואר, וכמעט שלא יצא לי לראות אותה.
בצריף היה הווי נעים של פעילות לימודית תוססת, שיחות מסדרון ובכלל – תחושה קלילה ונחמדה של לימודים. יום אחד הגיע סטודנטית חדשה, מאסטרנטית בפקולטה, וקיבלה את החדר לחלוק עם הבחור שבדלת מולנו, מעבר למסדרון. הבחורה לא ממש שלטה בעברית, כי הגיעה לארץ לא הרבה זמן לפני ממה שהיה אז הפירורים המתפרקים של בריה"מ. נדמה לי שהיא היתה מקייב, אבל אני לא בטוח. בכל מקרה, היא דיברה באופן שוטף עם יתר חברותיה לאותה תפוצה.
הימים היו ימי תחילת סמסטר אביב, ועדיין היה קר למדי בצריף שלנו, למרות החימום. אבל די מהר, כמקובל בארץ, החלו החמסינים האביביים המוכרים, כמו אלו שחוויתם רק לפני כמה ימים. ובכן, כנראה שזה היה בבוקר יום החמסין הראשון, שחשנו אנו, יושבי החדרים שליד הכניסה לצריף, בריח חריף ולא נעים. משהו שיכול להזכיר (אם אחפש דימוי ציורי) שקית בצלים שהושרו במעט חומץ, שהושארה בשמש לכמה ימים. בקיצור – די מחריד.
טוב, לנו לקח זמן לברר את מהותו של הריח העז, אבל לכם כבר ברור מקורו. רק שלא ברור איך מבהירים לגברת שבארץ נהוג לעשות שימוש בדאודורנט. כל יום. אחרי מקלחת יומית. החלו הסתודדויות בנסיון למצוא דרך נאותה להעביר את המסר. בנות תפוצתה סירבו בתקיפות לשמש בתפקיד. גם אחרים לא קפצו על ההזדמנות.
ניסינו ופנינו למנחה שלה, איש גדל גוף ובעל זקן פרא מגודל, אבל איש עדין ונעים הליכות. הוא בהחלט הבין למצוקתנו, ונוכח בה בעצמו די מהר. אבל הוא ממש לא הרגיש שההכשרה האקדמית הנרחבת שלו הכשירה אותו למשימה.
מכיוון שלא נראה שיש מוצא, ניסיתי אני לקחת על עצמי את משימת ההבהרה, מתוך תחושה שאני יכול לכול. ניגשתי אליה (לא בלי הכנה עצמית מתאימה, ובימוי הפגישה במקום מאוורר דיו) ושוחחנו קצת על הא ודא. הסתכלתי בעיניה של המסכנה, ופשוט לא יכולתי לגשת לנושא. פשוט כאב לי עליה, על המבוכה האיומה שהעניין ודאי יגרום לה. ובקיצור – חטפתי רגליים קרות.
כעבור תקופה לא ארוכה היא איכשהו נעלמה מהנוף. לא ברור לי למה ובאילו נסיבות. זו אומנם היתה הקלה, אבל מצער לחשוב שיכול להיות שהנושא הזה הוא שקטע לה קריירה אקדמית מבטיחה.
והסיפור השני, אולי, בקרוב.
שבת שלום לכולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)