חלק מהשירות הסדיר עבר עלי בבסיס חצרים בבאר שבע. ובתור חיפאי, לא היה פשוט לצאת הביתה לחופשות שבת. אמנם היתה האפשרות של נסיעה באוטובוסים, אבל זה היה ארוך, דחוס, איטי, וסה"כ לא זול לחייל שמנסה לשרוד תקציבית.
הפתרון המקובל היה נסיעה בטרמפים. נכון, הטרמפיאדות בימי שישי היו עמוסות למדי, אבל סה"כ זה היה מהיר הרבה יותר, זול בהרבה ונוח למדי. בממוצע, מבאר שבע לחיפה היה כרוך בכ-4-5 טרמפים שונים, ואם היה מזל, לפעמים זה היה גם פחות.
כמובן שמי שהיה מצוי בעניין, היה ברור שיש טרמפיאדות נחשבות יותר, בהן הסיכוי לתפוס טרמפ טוב לקטע נסיעה סביר באורכו. ביניהן היו ידועות צומת קסטינה, גדרה, מסובים, אלוף שדה, רעננה, הרצליה, נתניה ואולגה. ומי שרצה להגיע מהר הביתה, עדיף היה לתפוס טרמפים ולהתקדם בדילוגים בין הטרמפיאדות הללו. ודילוג כפול, או אפילו משולש, היה מציאה אמיתית.
יום אחד עמדתי בטרמפיאדה של גדרה לכיוון המרכז. לא הייתי יחידי, לכן הופתעתי שכשעצרה פיז`ו 404 עם מקום יחיד לרעננה לא היו קופצים. אז קפצתי אני בשמחה למושב האחורי, והתישבתי ליד גברת כבודה. מקדימה נהג בחור צעיר למדי, ולידו ישבה מישהי שנראתה דומה לזו שישבה לידי מאחור.
הנהג שילב להילוך, הרים לאט את דוושת המצמד, והרכב קירטע קדימה, מגמגם קשות ומאיים לכבות. לאחר שהמנוע הצליח לאסוף קצת סיבובים ולהאיץ אך בקושי את הרכב על תכולתו הכבדה, שילב הבחור הילוך נוסף, ושוב קירטע המנוע קשות, מתקשה להסתובב במהירות האיטית שנכפתה עליו בשל הילוך רביעי שלא תאם את המהירות הנמוכה עדיין. אבל המנוע האמיץ בכ"ז הצליח להתגבר לאט על המעמסה, והאיץ את הרכב קדימה. אז נזכר הנהג האמיץ שבעצם לרכב יש 4 הילוכים (כך היה פעם) ושהרים את הידית כלפי מעלה, אותה ידית שהיתה צמודה מימין לגלגל ההגה. הרכב, שכבר צבר מהירות סבירה, שוב נאלץ להאיץ את המנוע כדי להתאים את המהירות סיבובו, בצווחות, להילוך השלישי שנכפה עליו. ואח"כ, כמובן, בהגיון מתבקש, שילב סופסוף הנהג את ההילוך הנכון – הרביעי – ונסענו באופן סביר עד הרמזורים הראשונים של צומת בית רבן.
טוב, התרגיל המגוחך של התמרון בהילוכים קצת הוציא אותי מאיזון. אז בעדינות רמזתי לבחור שהוא בטח מתבלבל, והוא אמור למשוך את ידית ההילוכים אליו כדי לשלב לראשון, אח"כ לשני, ובהמשך לשלישי ורביעי כנדרש. מיד יצאה הגברת הנכבדה שלידי להגנתו והכריזה "הוא נהג מצויין, הוא הנהג של הקיבוץ, הוא יודע!". הנהג של הקיבוץ דווקא חשד שאולי יש איזה היגיון בעצה, וניסה למשוך את הידית אליו, אבל לא כ"כ הצליח לו, ואחרי מלחמה קצרה עם הידית הסרבנית שכמעט תלש (הוא לא משך לכיוונו אלא החוצה) הוא התייאש, שילב להילוך שלישי וקירטע קדימה כשהתחלף לירוק, בריטואל המוכר של החלפות הילוכים שלישי-רביעי-שלישי-ורביעי לבסוף, תוך צווחות וקרטועים מהמנוע הסובל.
עוד ניסיון עקר שלו לנסות את העצה, לקול מחאות של אימו שלידו והדודה שלידי (כך הספקתי ללמוד), הסתיים אף הוא בקרטועים הרגילים בצומת אשדוד. ואני, אני ממש הפכתי חסר מנוחה מהעניין הטכני המטומטם הזה. כנראה גם איבדתי אמון בו כנהג באופן כללי, אבל מה שממש שבר אותי זה הקירטועים האלו ואטימותו של הנהג.
אז בעצירה הבאה, שהגיעה אז רק בצומת מסובים (אז עוד היתה שם צומת), כבר לא יכולתי לסבול יותר את העניין, וביקשתי לרדת מוקדם מהמתוכנן, לא בלי מבטי תמיהה מהדודה הנכבדת שזכרה יפה את השמחה שלי על הטרמפ הרצוף עד רעננה.
ואין לי מושג למה נזכרתי פתאום בסיפור הישן הזה, אבל אי הנוחות הפיזית ממש שחשתי מנהיגתו עדיין מעצבן אותי גם שנים אח"כ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)