הקדמה
אני לא מתיימר להיות מבקר ספרים רציני. אני משתדל לא לכתוב ביקורת או המלצה על ספר, אלא יותר רשמי קריאה שלי ממנו. לא תמיד זה היה ככה. התחלתי לכתוב המלצות ביקורות וסקירות לפני כ-10 שנים בפורומים של הספרים. ולאט למדתי להיות יותר מודע לחוויה, יותר ממוקד בביקורת. ודווקא לאחרונה אני יותר משחרר, יותר מתמקד בחוויה האישית שבספר.
לכן לא פעם אני מספר על הזווית האישית שלי שגרמה לי ליהנות מספר שלא מעטים קטלו. או מסתייג מספרים שאחרים נשפכו מהם. רק מכיוון שאני קורא להנאה, אני מראש מוטה – אני מתמקד במכוון במה שיכול לגרום לי להנאה, ומגמד את מעט ההיבטים (שלרוב אני מודע להם) שפוגמים. הרי התמקדות בביקורת רק תעמעם לי את זיכרון חוויית הקריאה, ותתן דגש על מה שהיה בו פחות מוצלח. למה לי?
על הספר:
ושוב, מכיוון שדברים על הספר כבר נכתבו (ועל זה ספציפית לא מעט), אביא כהרגלי את תקציר הכריכה האחורית מאתר סימניה:
"הדבורים באו בקיץ של שנת 1964, בקיץ שבו מלאו לי ארבע - עשרה וחיי הסתחררו לתוך מסלול חדש לגמרי, ואני מתכוונת מסלול חדש לגמרי." בקיץ 1964 לילי אוונס מרגישה לכודה כמו הדבורים שתפסה בצנצנת. כבר עשר שנים, מאז מות אמה, שהיא חיה עם אב אכזרי ומנודה מחברת בני גילה. כאשר גזעני העיירה מתקיפים את רוזלין השחורה, הדמות האוהבת היחידה בחייה, לילי מחליטה להוציא את שתיהן לחופשי, והן יוצאות לדרך נדודים. הקיץ הלוהט חושף סודות ואהבות אסורות ומלווה בזמזומן התמידי של הדבורים, הממלאות את הכוורות דבש זהוב. בעוד התנגשויות גזעיות מטלטלות את דרום ארצות הברית, לילי מחפשת אחר זיכרון אמה, כשבידה רק שתי תמונות וזיכרון עמום ומטריד. החיים הסודיים של הדבורים ניחן בתובנה נדירה על החיים, על אימהות ובנות ועל הנשים בחיינו ההופכות להיות דמויות אם. "החיים הסודיים של הדבורים הוא מסוג הרומנים שגורמים לקורא לומר לעצמו: `לעזאזל! אם הילדה הזאת יכלה לעשות את זה, גם אני יכול.`" לוס אנג`לס טיימס "ספר הביכורים הזה, המאוכלס בדמויות אמינות ועמוקות ומונע על ידי עלילה קצבית זורמת, עולה בהרבה על רוב סיפורי ההתבגרות. בשורה התחתונה: שווה המלצה לכל חבריכם." פיפל מגזין
על החוויה:
כמו שכתבתי בהקדמה הארוכה, אני משתדל להתמקד במה שהיה טוב בספר. והיה בו מספיק מזה כדי שיגרום לי להמשיך עד סופו בהנאה ניכרת. היה בו על המתח הבין גזעי בארה"ב של תחילת השיוויון (המדומה), על אלימות במשפחה, על חמלה, על אבא אטום ואלים ובת המבגרת שנגעה לליבי. כן, היו בו היבטים פחות נעימים של דת דביקה, של נצרות מיופיפת, ועוד דברים שאחרים כבר ביקרו, אבל אני משתדל להתעלם מהם כמה שניתן. ואם הצליח לי להתעלם ממה שרצוי להתעלם – דייני.
אז לסיכום:
אני נהניתי ממנו. לא בטוח שהוא מתאים לכל אחד בכל זמן, ורוב הביקורות עליו מוצדקות. אבל לי לא איכפת, כי העיקר מבחינתי שהוא הצליח לגעת בי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)