כפי שכבר סיפרתי, נכנסנו לביתנו הנוכחי כשלא היה ממש מוכן, נדרשו בו המון תיקונים וטיפולים בעקבות הזנחה של שנים. ייאמר לזכותו של בעל הבית שהוא באמת לקח אחריות, וטיפל באופן יסודי בכל התקלות. הוא גם התעקש לעשות את רוב עבודות התיקון (חוץ כמובן מהריצוף והצבע) לבד, מה שהאריך לא מעט את כל התהליך. מכיוון שיצא לי להיות לא מעט בבית בתקופה זו, לא פעם עזרתי לו, ונוצר קשר נחמד בינינו, של הערכה מקצועית למה שהוא עושה ולידיעותי שלי בתחום.
עקב בלאי והתיישנות היה צורך להחליף את כל השקעים בבית, והוא עשה זאת לבד ובנחישות וביסודיות ראויה לציון, תוך השקעת תשומת לב לצורת ההחלפה שהכבלים הישנים חייבו. רק שבעקבות איזו טעות (שייתכן בהחלט שהיתצה עוד קודם) התחילות תקלות מתסכלות, ששנינו יחד ניסינו לפענח – אני כמהנדס עם נסיון רב באחזקה, והוא כחשמלאי תעשייתי רב נסיון.
לאחר שבזבז יותר מדי זמן (וגם אני אותו) בלפענח את התקלה, התייאש והזמין עמית שלו, חשמלאי אחר שמכיר מערכות ביתיות. ואכן, תוך שעה קלה פתרו את העניין. ומכיוון שנותרו עוד כמה דברים קטנים, כולל איזו החלפה של שקע, עשה את זה אותו חשמלאי. ואנחנו, בעל הבית ואני, מצאנו את עצמנו עומדים מעליו ובוהים בו בעבודתו. ואז הוא הפטיר לעברי: "תענוג לראות מאסטר בעבודה", וזה בדיוק מה שחשבתי גם אני באותו רגע. זה הזכיר לי עוד הרבה מאסטרים שיצא לי להתבונן בהם, בעיקר בילדות.
היה לי רומן מתמשך עם סנדלרים. הראשון היה ברחוב כינרת 7, שכן של הסבא והסבתא. נהניתי לשבת לידו, להתבונן בו מורח את הדבק עם הניחוח העז, חותך את הסוליה המודבקת תוך חיבוק הנעל והצמדתה לחזה. היתה לו מכונה גדולה שבה מברשות למירוק והברקה של העור, וכלים מרתקים.
סנדלר חביב אחר ישב בצריף די חשוך שכוסה כמעט במלואו בליפה שהיתה מבשילה בגושים גדולים על הגג, מול ביה"ס היסוגי בו למדתי ברחוב הגפן. הכרתי לו טובה גדולה כשניאות לתת לי כיסא קטן ולאפשר לי להתבונן בו במלאכתו. הוא גם ענה לי בסבלנות לכל מיני שאלות על הסכין המיוחד, כלי התפירה המעוקלים, הדבקים ויתר השאלות החטטניות.
גם נגרים היו חביבים עלי. אהבתי לראות איך הקרשים הופכים בידיהם לרהיטים של ממש. בשכונת המגורים של ילדותי, בסמוך למושבה הגרמנית בחיפה, היו לא מעט נגריות ועם רובם קשרתי קשרים. הייתי מגיע מדי פעם ומתיישב בנימוס ובשקט בפינה, מתבונן ומסניף את ריחות העץ והדבק. הקשרים די הועילו באיסוף השאריות לל"ג בעומר, שאז היו שומרים לי את הזבל לאיסוף מיוחד.
פעם, בדרך מביה"ס הריאלי, שאליו עברתי בכיתה ה`, גיליתי בית דפוס. ושוב, כדרכי ביקשתי בנימוס להתבונן. נראה שדי נהנו מזה, והסבירו לי על המכונות, על סוגי הנייר, על צבעי הדיו ועל סוגי ההדפסות שעליהם עבדו. רותקתי לתחכום הזה שמייצר הזמנות לחתונה וכיו"ב במהירות מפתיעה. חזרתי הביתה די מאוחר, וניסיתי להסביר שלא היתה סיבה לדאגה. אפילו הראיתי שלל דוגמיות ניר מיוחדות שנתנו לי.
וכמובן, אהבתי להתבונן בשני הסבים שלי, חייטים במקצועם (למרות שרק אחד ממש עבד במקצוע) כשהם תופרים, גוזרים, מודדים ויוצרים מלבושים נאים מחומר גלם שרק קודם היה שטוח וסתמי. וגם באבי שהיה שוקד עת תיקונים ובנייה של כל מיני מכשירים אלקטרוניים, מנסה להפיח בהם חיים.
עד היום, תמיד מרתק אותי להתבונן בבעלי מקצוע – מכונאי הרכב, טכנאי האלקטרוניקה שנהג לטפל לי בציוד שהתקלקל, טפסני בניין, ספרים, טבחים ועוד רבים שיצא לי לראות במהלך השנים. בכלל, נראה לי שכל תוכניות הבישול יושבות על העניין הזה של הכיף בלצפות במקצוענים בעבודה. ויש פה בארה"ב תוכניות על שיפוצניקים שמשפרים בתים ללא הכר. מעניין מתי יעשו תוכנית על נגרים וסנדלרים.
שבוע נהדר לכולנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)