תמונת האילוסטרציה מהרשת
הנושא החם עכשיו בבלוגיה הוא החרדים. אז נזכרתי שיש לי שני סיפורים מהעבר בהקשר הזה, שאחד מהם אני מתכוון להביא כאן.
באחד הבקרים של ימי הלימודים לתואר שני, קיבלתי טלפון למשרד הקטן בו עבדתי על התיזה. על הקו היה אחיו הבכור של חבר מתקופת הצבא. די הופתעתי מהטלפון הזה. אמנם כמה שנים קודם היינו בקשר לא רע, אבל מאז שהבחור השתחרר משירות בקבע הוא נסע להודו ודי הלך שם לאיבוד. כשחזר מהודו (לשמחתם של ההורים שחשבו שיתקע באיזה מנזר נידח), לא ממש מצא את עצמו, וכעבור זמן די קצר החל בתהליך של חזרה בתשובה. וכל אותו הזמן לא שמעתי ממנו, ובקושי שמעתי עליו מהחבר, שגם ממנו השנים גרמו לריחוק.
לא תהיתי הרבה זמן לסיבת יצירת הקשר, והוא סיפר שהוא מתעתד להתחתן, ומאוד רצה אותי בתור עד לרווקותו ברבנות. הוא סיפר שאצלם (השחורים, כך אמר) עדות ברבנות נחשבת למצווה, ושהוא רואה בי מועמד ראוי ומועדף למילוי המצווה הזו עבורו.
מכיוון שבאותה התקופה, לוח הזמנים היומי היה די גמיש, אז למרות שלא ממש התחשק לי לשוב ולבקר ברבנות, הסכמתי ללא היסוס, וסיכמנו שהוא יגיע לטכניון לאסוף אותי. סידרתי לו בשער אישור כניסה, וחיכיתי. כעבור שעה קלה הוא החנה את הטרנטה שהיתה לו בחניה שבצמוד לבניין, ומצא אותי ממתין לו על המדרגות. הכנסתי אותו לחדר, שוחחנו קצת על מה שאני עושה שם, והוא די התעניין. די הצחיק אותו הרעיון של להגיע למקום כמו הטכניון, כשציין ש-"בטח לא רגילים פה לראות שחורים כמוני", ואכן כל מי שעבר בסביבה לא יכול היה להסתיר את המבט התוהה נוכח החרד בתחפושת מלאה שיושב איתי שם במשרד הפתוח.
הדרך לרבנות לא ארוכה, אבל עם ההמתנה והדרך חזרה הזדמן לנו לשוחח קצת על התהליך שעבר. כך סיפר שאת האישה שידכו לו, וגם היא חוזרת בתשובה. הוא פרש את מעלותיה בפני, ונראה היה שהוא לגמרי שמח ושלם עם הנישואין הקרבים. הוא סיפר שהוא עסוק בלימוד תורה, ושהעיסוק הזה מרתק בעיניו, ופתח לו עולמות תוכן ורגש שלא הכיר בעצמו. שמחתי בשבילו, אבל בכ"ז, איזה ספק ניקר בי, שלא התאפקתי אז ושאלתי, רגע לפני שנפרדנו בחניה: "והאם הכל התהליך הזה, אתה חש היום את נוכחות האלוהים בחייך, כמשגיח עליך אישית ושורה במעשיך?" (ובקיצור - מעבר לכל התחפושת, אתה מאמין באלוהים?)
לא הבנתי אז שזו פצצה, ושלא בטוח תמיד לשאול את השאלה. אבל תשובתו היתה בעייתית, אם כי מרגשת בכנותה: "לא יכול להגיד שאני מרגיש את זה, אבל אני מקווה שכך ארגיש בהמשך." אני נשארתי עם התשובה הבעייתית הזו, כפי שאני הבנתי אותה, לא מבין מה מוביל מישהו לדבוק בדרך שעיקרה נסתר ממנו.
מכיוון שדרכינו התרחקו, אני יודע רק שהוא המשיך לדבוק בדרך (כנראה מתוך תקווה שגם האמונה תגיע), שהם ניסו שנים ובסוף גם הצליחו להביא לעולם ילדים, ושגם משפחתו כבר פחות בקשר איתו, עקב המרחק התרבותי העצום שנפער. מעבר לכך אין לי מושג מה עלה בגורלו של האיש המוכשר.
מקווה בשבילו שהאור הפציע בחייו, ושאכן בסופו של דבר תחושת האל המיטיב מאירה את דרכו. אבל הספק בכ"ז מנקר, שמא אולי לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)