לחם

ללחם יש מקום של כבוד בתפריט הביתי שלנו. יש לו גם משמעות רגשית עבורי. אבל לא תמיד היו הדברים כך, ולכן  יש מקום לספר קצת על העניין. חוץמזה, זה כיף :-)

העבר הרחוק

הלחם, משחר ילדותי, נתפש אצלנו בבית כמוצר בסיסי, כזה מין אריזה אכילה של משהו טעים ששמים באמצע, בסנדביץ``, או מורחים עליו משהו, או שנאלמים לאכול אותו כי "אם לא תאכל לחם, לא תהיה שבע!"

אני אהבתי את הלחם הלבן, כנ"ל האבא והאח הצעיר. האימא אהבה "בריא" את הלחם השחור, וזה מה שהיה בבית. ובכל שבת נקנו שתי חלות למשפחה. לחם קימל היה של הזקנים ופופולרי בקרב הסבתות, שהקפידו לאכול אותו בן כמה ימים כי "לחם טרי לא בריא". אותו קימל, כמה צפוי, היה לא ממש טעים לילד כמוני.

בקיצור – הלחם לא קיבל מעמד מיוחד. מין משהו די סתמי ולא מרגש.

נקודות מפנה ראשונות

בערך בגיל 12, הוזמנתי להתארח בבית קרובים שביישוב הכפרי היפהפה בית לחם הגלילית בדיוק בחג הפסח. (עליו סיפרתי רק ברשומה הקודמת) מכיוון שבת המשפחה, אז נערה כבת 17, החלה את מסלול החזרה בתשובה (שהיא דבקה בו עד היום), שמרו בבית על כשרות, וכל הפסח לא היה לחם או פיתות או כל דבר חמץ אחר. בבוקר של אחרי החג השני הזדרזנו להגיע לצרכניה, והבאנו הביתה שני כיכרות לחם לבן. הטעם המדהים, החמימות, הקרום הפריך והריח הבשום ןהמשכר היו חוויה מיוחדת שלא חוויתי בלחם עד אותו היום.

כמה שנים אח"כ,  בהפלגה לרומניה על האוניה "שקמה", עליה סיפרתי, היתה הפתעה במטבח. באמצע הים, ללא שום חוף מסביב, הוגשו בארוחת הבוקר באופן מפתיע לחמניות קטנות, טריות וזהובות. לא הבנתי את התעלומה, כי ברור שלא היה חוף שממנו יכלו להגיע הלחמניות, וגם אספקה מוטסת נשללה מסיבות מובנות. אז אחרי הארוחה, ניגשתי לטבח לברר את מקורן. הוא הראה לי מיקסר ענק, בגודל של מערבל בטון של קבלני שיפוצים, ותנור גדול לא פחות, והסביר במעט מילים ומעט פחות תנועות ידיים שמקורן של הלחמניות שם במטבח. עד אותו רגע, לחם ולחמניות היה עבורי משהו תעשייתי, של מפעלי מאפיות גדולים, לא משהו בסדר גודל מצומצם. ההפתעה והעונג היו מוחלטים.

עוד כמה שנים חלפו, ואני כבר בצבא. היתה לי אז חברה, שהזמינה אותי להתארח אצלם בשבת, בעיר רחוקה. האטרקציה של הארוחה היה לחם תוצרת בית שהאימא הכינה. לא דומה לחלה ולא לכלום, אבל בהחלט טעים ומפתיע. ושוב התפלאתי שאפשר להכין משהו כזה בבית, בלי תשתיות ענק של מאפיה תעשייתית.

סופסוף בעצמי

הרעיון של לאפות לחם בבית קסם לי. אז קניתי לי ספר, קראתי בעיון את כל הפרקים העיוניים שמסבירים על סוגי החיטה, השמרים, המחמצת, התוספות והזיגוגים. דימיתי את העניין למרחב אפשרויות רב מימדי, שמאפשר לאפות המון לחמים בהמון טעמים.

אז קניתי כמה ממרכיבי היסוד, ובשקידה מתבקשת וסבלנות ראוייה אפיתי את החלה הראשונה. אפילו קלעתי אותה משלושה גדילים כצמה. ויצאה נהדר! ניחוחית, רכה, טעימה מאוד. השניה צעה מעט עיצית. כלומר קשה כקורת אלון המעוצבת כחלה.

אבל לא התייאשתי, והמשכץי לנסות, ולהתאמן, ולהשתפר. כשעברנו דירה קנינו תנור חדש, וזה נבדק די מהר במירשם תפוח ומענג.

ומאז – מאות לחמים נאפ-ו בביתנו – חלות מתוקות, פוקאצ`ות ריחניות, לממים בתבלינים, לחמניות ממולאות בשר או פצפוצי שוקולד, לחמים כפריים חומים, לחמים קלים וכבדים, עשירים ונוציים. ריח הבצק, המרקם הרך והמשיי, ניחוח האפייה - וטעם התוצרת מלהיבים אותי כל פעם מחדש.

לא אחת הרסתי ארוחות ערב אצל חברים, כשהבאתי כיכר ריחנית וגוש חמאה כמנה ראשונה, מחבל באפשרות להמשיך אח"כ ליתר המנות.

כשעזבנו את הארץ, נפרדתי בצער ממגוון הקמחים שהיה לי, סוג הזירעונים לקישוט, הסובין ונבט החיטה להעשרה, ותערובות התבלינים הייחודיות. יש דברים שאי אפשר להעביר פה דרך שלטונות המכס.

וגם היום, בית הוא לא בית עד שנאפה בו הלחם הראשון, ותנור לא נחשב עד שהוא נבדק מקרוב בביצועי האפיה שלו. מזל שאין לי נטיית תפיחה בעצמי, אחרת הייתי כבר מזמן נראה כמו כדור. וגם מלאי החומרים הולך ומתמלא בהדרגה, אם כי עדיין מרגיש את החסר.