תמונת האילוסטרציה מהרשת
בעקבות הנושא החם המוקדש לחרדים, כתבתי את הסיפור שברשומה הקודמת, ורמזתי שיש עוד סיפור שאכתוב פעם. אז התעורר החשק, כי הסיפורים די קשורים, וישבתי לכתוב גם את זה. אז להלן הסיפור השני:
בערך באמצע השירות הצבאי, הוצבתי מחדש בבסיס חיל האויר. לא הכרתי שם אף אחד, והחוויה היתה מעניינת ומיוחדת. בזמן קצר יצא לי להכיר המוני חיילים, ובמצב הזה כל הקולטנים פתוחים למיפוי מי החברים הפוטנציאליים.
ביחידה אליה הוצבתי, היתה חבורה גדולה של הצוות המבצעי, ועוד צוותים תומכים בתחומים הטכניים. אז למרות שהייתי מצוות לצוות המבצעי, לא נדבקתי בסנוביזם המקובל, והכרתי חברה נוספים. וביניהם כמה חברה מאוד טובים מהצוות של מח` הקשר.
במיוחד מצא חן בעיני בצוות ההוא בחור ג`ינג`י גבוה, שהיה לו סגנון דיבור מליצי משהו. ההתננסחות שלו היתה תמיד בשפה גבוהה, שלא תאמה את הסגנון הכללי אבל קסמה לי מאוד. שוחחנו לא מעט על ספרים, מוסיקה ושאר שיחות תרבותיות למדי. הוא תמיד התנהג באופן מבוקר ונינוח, אם כי החברה ריכלו עליו שלא פעם יש לו פרצי זעם. בכלל, הסתכלו עלי קצת עקום שבחרתי בו כחבר ולא הצטרפתי באופן אוטומטי לעדר המסוייג.
באחד הערבים, הוא הזמין אותי לביתו לבלות יחד את האפטר. ושם סיפר לי סיפור מרתק שמלווה אותי בזכרון עד היום. ובכן, בגיל 16 בערך (סוף כיתה ט`) החל לחזור בתשובה. בבית שמרו על מסורת, כשרות, בתי כנסת בשבתות וחגים ושלל העניינים המוכרים. לכן הרגיש שעליו לללכת בכיוון הזה כברת דרך נוספת. ומכיוון שהבחור היה מבריק בשכלו, התקבל לפי בחירתו לאחת מישיבות הדגל של ירושליים, שלשם מתקבלים מיטב הנוער מהמגזר.
בתחילה, כך סיפר, נהג ללבוש את המלבושים הרגילים מהבית, כי לא חש שעליו לציית לצו האופנה השחור המקובל. אבל בהמשך הרגיש הולך ומזדהה יותר ויותר עם חבריו משם ועם עולמם, ופתאום נראתה לו הדבקות בבגדי ה"דתי לייט" כהתרסה שלא היה מוכן אליה, כחוסר השתלבות. ואז פתח את הארון, והראה לי חליפה שחורה לתפארת, תלויה בפנים.
לא זוכר את המילים המדוייקות, אבל שאלתי התנסחה בסגנון של "אז מה אתה עושה פה, ובצבא, ובלי כיפה...?" ותשובתו חקוקה בזכרוני עד היום:
"מאוד אהבתי את הלימוד, הפילפול והרצינות של הלימודים שם. הרגשתי בפתחו של עולם נהדר ומלא תוכן, שכל ההתנהלות בתוכו קסמה לי. וככה למדתי, קדתי, ואף נחשבתי לתלמיד מעולה בעל פוטנציאל להגיע רחוק. כך במשך שנה וחצי. וכל אותו זמן, קיוויתי שסופסוף תגיע, עם הלימודים וההתעמקות, גם האמונה המיוחלת שבאמת לכל זה יש סיבה וטעם. אבל כל אמונה באלוהים לא הגיעה, וכל התהליך נראה לי יפה אבל עקר מתוכן. כי אם אתה לא מאמין באלוהים, הקרקע מתחת לכל העניין הזה נשמטת. אז עזבתי, חזרתי להשלים בגרות, והתגייסתי.."
עד אותו יום לא טרחתי לחשוב על הדברים כך. לדידי אין אלוהים (לפחות זה התבוני, הפרטני, המשגיח אישית), ולכן אין לי כל זיקה לדת. אבל מדבריו הבנתי שהוא אמנם אמיץ, והחליט לנטוש, אבל בטח יש אחרים שחיים עם התקווה לגילוי ולהבזקת האמונה שתיצוק תוכן אמיתי לעניין.
ואכן, סיפורי החוזרים בשאלה שמתפרסמים מידי פעם, והשיחה עם האח של החבר (מהרשומה הקודמת, אבל כרונולוגית מאוחרת יותר), חידדו אצלי את החשש הזה של אפשרות לחיים כאלה שכולם כסות וטכס וללא בסיס אמוני. לא מבין את אלה שכך חיים, אבל כנראה שזה נפוץ יותר ממה שידוע.
ורק לסיכום – הבחור עזב אח"כ את הבסיס, ונסיונותי לשמור איתו על קשר לא צלחו, לצערי. אבל בלי לדעת הוא השאיר אצלי תובנות ומחשבות מעניינות על הנושא (וגם המלצה לספר שטרם קראתי). תודה, דודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)