אתם בטח מכירים את זה כמוני, שכתיבת רשומה, פרסומה והתגובות עליה, מדליקים פתילים לרשומות נוספות. וזה מה שהיה לי עם הרשומה על מקצוענות, שעסקה בבעלי מקצוע מסורתיים, בקיומם בעולם המודרני ובהנאה שלי מלהתבונן בהם – בעבר ובהווה.
סיפרתי על הסנדלרים החביבים שבהם הייתי צופה, בנגרים עם העיפרון מאחורי האוזן שהרשו לי לשבת אצלם בפינה המאובקת בנסורת ולהתבונן בהם בעבודה, בעובדי בית הדפוס ברחוב הרצליה, בסבים שלי שהיו חייטים, במכונאים שתיקנו לי את הרכב (מתפעל מהטובים וכועס על הגרועים), בחשמלאים ובשאר בעלי תבונת כפיים.
עם התגובות עלו לי כמה תובנות ששווה יהיה לחלוק פה במרוכז. אבל הפעם אקדיש את הרשומה למי שבעוונותי שכחתי לספר עליו במסגרת הזו - אמן (בקובוץ) שאיתו ביליתי לא מעט פעם.
בתחילת החטיבה עברנו לגור ברחוב בר-גיורא. כל בוקר הייתי עושה את הדרך לבי"ס ברגל (די בריצה, כדי להפחית את האיחור התמידי ואולי להתפלח בלי רישום). בפינת רחוב הילל ובלפור, היו כמה חנויות שנראו לא מזמינות בעליל, חוץ מהמכולת שלפעמים הייתי אוסף ממנה לחמניה כדי שיהיה לי משהו לנשנש ולא לקנות ביגלה במחיר מופקע מאחמד ואופניו הכחולים. בפינה ממש היה מין חלון ראווה עכור ומאובק, שדרכו נראו אוסף דמיוני ובלתי אפשרי של בקבוקי זכוכית, מבחנות וציוד מעבדה מזכוכית מפותלת ומעובדת לשלל צורות.
לרוב היינו עושים את הדרך הביתה באוטובוס. אני בד"כ רציתי לרוץ ברגל, כי לא היתה לי סבלנות לחכות לאוטובוס שהיה מגיע בתדירות משתנה, אבל תמיד חיכינו לו המון זמן. וגם העיקוף היה איטי למדי. אבל כל החברים נסעו באוטובוס יחד, ומכיוון שהיה לי נחמד לבלות איתם את השעה הזו בדרך הצטרפתי תמיד. אבל כשגילי היה חולה, או כשמשהו היה משתבש, הייתי רץ ברגל את העליה התלולה.
באחת הפעמים עצרתי להציץ באותו עסק שבחלונו חפצי הזכוכית הנ"ל. הדלת היתה פתוחה ובפנים ישב איש מבוגר (בטח בן 40), רכון על מבער קטנטן שדמה למבערי הבונזן של המעבדה לביולוגיה. בידיים החזיק כל מיני דברי זכוכית. חיכיתי בנימוס שירים את המבט, הצגתי את עצמי ושאלתי בנימוס מה הוא עושה ואם אפשר להתבונן בו קצת בעבודה.
אז ראיתי אותו מחמם מבחנה ומחדיר אותה לתוך איזה כדור זכוכית, פותח ומלחים את החיבור ויוצר מין תא חימון קטן ובלתי ברור למה שלא יידחף לשם. אח"כ הוא לקח איזה צינור זכוכית, חימם אותו עד שהאדים והכין ממנו איזו ספירלה שאותה חיבר לבקבוק ארלנמאייר (ככה קראו לבקבוקי המעבדה ההם, לא?) ומכין משהו שהוא קרא לו "מתקן זיקוק מעבדתי".
ככה עבר לא מעט זמן, כשאני מתבונן בלהיטות במופע הקסמים הכימי/פיזיקלי הזה של עיבוד הזכוכית לצורות מרתקות, משוחח עם האיש ומארח לו חברה. מתישהו השתבש לו משהו, ואחד הכלים עליהם שקד לא מעט דקות התרסק לו בידיים. הרגשתי קצת אשם, שמא אולי השיחה איתי הסיחה את דעתו, אז התנצלתי והמשכתי הביתה באיחור בלתי מורגש של הרבה יותר משעה.
לימים, אחרי השחרור, יצא לי לעבוד כמה ימים באיזו עבודה זמנית. באחד הבקרים החניתי קצת רחוק, ושם גיליתי חנות מוארת שבחלונה אוסף מוזר ומוכר של בקבוקים וחפצי זכוכית מהסוג המעבדתי ההוא. אז נכנסתי לומר שלום, ולהפתעתי, אחרי שהצגתי את עצמי, הוא זכר את הילד ההוא שבא וישב איתו איזה זמן בצפיה סבלנית והמון שאלות, ואח"כ נעלם.
וליתר המחשבות והתובנות – מתישהו בהמשך.
בוקר טוב, חברים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)