תבונת כפיים

התמונה מגלריה מיוחדת שבה צילמתי, שהקשרה יתברר בהמשך

כבר רמזתי שבעקבות הרשומה על בעלי המקצוע של פעם והתגובות שלכם, עלו כל מיני עניינים ומחשבות שראוי להקדיש להם קצת מחשבה. חילקתי אותם לשני היבטים שקשורים ביניהם, אך בקשר רופף משהו.

תבונת כפיים ציונית

בכל העולם, אנשים שניחנו בתבונת כפיים מוערכים ומתוגמלים לא רע. ביניהם יש את אלו שיודעים לתקן (מכונאים, חשמלאים, טכנאי מזגנים, סנדלרים, שענים, שרברבים וכיו"ב מקצועות) יש את בעלי המלאכה היצרניים (נגרים, צורפים, טבחים, חייטים, מנפחי זכוכית, ספרים וכיו"ב). לכולם מקום ראוי ונכון בחברה מאוזנת, והם מתוגמלים לא רע בהתאם לרמת המקצועיות שלהם וליצירתיות שלהם.

בארצנו ידעו אותם אנשים עדנה, כשהציונות המתחדשת תיגמלה את כל מי שידע להשתמש בידיו בשום שכל וטעם, ורתם אותן לפרוייקט הבניה של המדינה הנולדת. רק שלעמנו היסטוריה ארוכה ולא חיובית כ"כ לענייני מלאכות שונות, עוד מימי גלות מצריים. חומר ולבנים אינם מהדברים הקרובים לליבו ותבונתו של היהודי של היום מאז היינו עברים בשבטים. תמיד היתה העדפה לעניינים שברוח, בספר. לולא היכולת המרשימה של אבותינו בעסקי אוויר, לא היה שורד עמנו בגלות כזו ארוכה.

אז מראש, תבונת הכפיים לא מוערכת אצלינו יותר מדי. אבל נקודת מפנה חשובה קרתה לפני כשני עשורים. לתלמידה כלשהי שלא הבריקה בלימודים עיוניים, הוצע לפתח את תבונת כפיה בלימודי תפירה. לימים אותה תלמידה התגלגלה לפוליטיקה (ששם צריך בכלל תבונה מסוג אחר) והפכה לשרת החינוך. די מהר חיסלה את תשתית לימודי המקצוע שהיתה אז. ולמעשה זה היו ועוד תהיינה כמה השלכות:

לאט לאט נוצר חסר בעובדי מקצוע. והחסר הזה מממולא ע"י עובדים זרים. זה התחיל בבניין, וממשיך בתחומים אחרים. וכל מי שמקורב לתעשייה יודע שלא פשוט למצוא היום מסגרים ישראלים צעירים, מכונאים ישראלים צעירים, אנשי עיבוד שבבי וכיו"ב מקצועות נדרשים.

לצעירים שחשים שתבונתם בידיהם, אין היום ערוץ חינוכי שמאפשר להם לממש את עצמם כראוי. אז או שהם מפריעים בשיעורי התנ"ך שמעניינים להם את התחת, או שהם נושרים. ואז הם מגיעים בצבא או אחריו, אם בכלל, לתחומים המעניינים אותם רק אחרי חוויית כישלון וסוג של ברירת מחדל – "לא מתאים לכלום, אז לפחות שילמד מקצוע"

ברור שהמעמד החברתי של בעלי המקצועות האלה נפגע קשות בחברה. זה לא שמעמדם היה אי פעם קרוב לזה של מקביליהם בקרב אומות העולם (עוד מימי מצריים, כאמור), אבל המצב היום גרוע יותר. וזה לא בהכרח קשור לנחיצותם בחברה, או להיבטים של תיעוש וייצור המוני, שבהם אגע בהמשך.

לא יכול להיות שמדינה תהיה כולה מושתתת על תלמידי חכמים. יש מקום למעמד בינוני, של בעלי מקצועות שונים, ואי האיזון האמור יפגע בעתיד בחברה, וכבר ניכרים סימנים (מישהו מצליח למצוא היום את המעמד הבינוני בין העשירים לעניים?)

פרסונליזציה וקסטומיזציה (התאמה אישית)

המצב בעולם טוב הרבה יותר מבארץ. ובכ"ז, סנדלרים, נגרים, טבחים וחייטים (וכל השאר) הולכים ונעלמים מהנוף. אבל לדעתי, יש תקומה למקצועות האלה. ולתקומה יהיו אחראיות שתי מגמות שאני מאמין שיתחזקו – המגמה הירוקה והרצון בפרסונליזציה.

המגמה הירוקה – התיעוש והייצור ההמוני הביאו להוזלה משמעותית במחירים והיצף של סחורות. מאידך, הקולות הקוראים לריסון הצריכה החומרית ולצמצום בכמויות האשפה הולכים ומתרבים. אני מניח שיהיה סוג של מעבר למוצרים באיכויות גבוהות יותר, אבל נטייה לשמר, לתקן ולהחליף פחות. ובכך מקומם של אנשי שירות התיקונים יתייצב והם לא יעלמו לחלוטין מהנוף

מגמת הפרסונליזציה – ייצור המוני הוא זול, אבל סטנדרטי למדי. יותר ויותר אנשים מעוניינים בפריטים ייחודיים (יותר או פחות), כאלה שאינם זהים למיליוני אחרים בעולם וסביבם. לא כולם רוצים מיטבח מאיקאה. ולשם כך מערכות הייצור תידרשנה ליכולת ביצוע מקומית, מותאמת לקוח. יותר ייצור בסדרות קטנות. זה אומר יותר חייטים (צמרת ופחות), נגרים (ייחודיים או פחות, כמו זה שיצר את התמונה שלמעלה), צורפים אמנים, טבחים (כי לא כולם רוצים מקדונלד ודומיו), ואולי אפילו סנדלרים שייצרו נעליים מותאמות אישית שיהיו שוות לבעליהם תיקון מדי פעם. חברה רבגונית שכזו כבר קיימת באופן מאוזן במקומות רבים בעולם, ולדעתי המגמה תתגבר ותתיצב גם בארץ (ניצנים בטוח שקיימים).

תודה על הקשב והסבלנות
ושבת שלום לכולם