הבא בתור הוא סוס

תמונה שצילמתי בסביבה הקרובה, להדגמה

הספר המקסים של מאיר שלו – "הדבר היה ככה" מספק לי הרבה רגעי עונג, כמו גם פרצים של צחוק רועם עד כדי כאב בטן ממש. אבל זה הרי מוכר אצל שלו, וממילא אכתוב על כך בסקירה על הספר (בקרוב מאוד, כנראה).

אבל יש עבורי בספר גם נגיעה אישית, כשהחזיר אותי הרבה שנים לאחור, לחוויית ילדות מקסימה ומשעשעת. כי כששלו כתב על נהלל שבעמק יזרעאל, על וייטי הסוס התיאטרלי והאינטיליגנטי, על עה האתון האריסטוקרטית ורבת המעללים, וגם הזכיר את בית לחם הגלילית הסמוכה, הוא הטיס אותי באחת למחוזות קסומים.

ובכן, גם לנו יש משפחה קרובה הנמנית עם ההתישבות העובדת. הם מתגוררים בבית לחם הגלילית, ותמיד תמיד היה כיף גדול לבקר אצלם בחופשות. ים של זכרונות יש לי מחוותם שביישוב ושלל תמונות המנציחות חלק מהכיף שהיה כרוך בלבקר אצלם (אני מניח שכשיגיעו האלבומים בשילוח, אתפנה להעלות קצת ולצרף עוד כמה סיפורים).

הזיכרון הראשון מהמקום דווקא אינו שלי, אלא סופר לי, כי אני הייתי בן שנה וקצת, ולקראת הביקור הכינו אותי ואמרו לי שנוסעים לבית לחם. אני מניח שהתרגשתי, וכשהיגענו עשו לי סיבוב והראו לי שכאן הרפת, כאן בית האימון, כאן סככת הטרקטורים והציוד וכאן הבית. ואני שאלתי בפליאה "כאן הבית, אז איפה הלחם?" אבל לא על הסיפור הזה רציתי הפעם לספר, אלא על חוויה אחרת, מביקור אצלם בחופשת פסח, כנראה בגיל 5 (יש לי סימניה בזיכרון, אז תאמינו).

בפסח ההוא זכיתי לבלות אצלם כמה ימים לבד. ובכן, בוקר אחד גשום דווקא, מנע ממני להסתובב רחוק מדי. אז הלכתי בגשם לאורך הסככה הגדולה לכיוון מכלאת העגלים שבקצה הרחוק של הסככה, אחרי המשרד וביתן העגלים היילודים ורחבת הטיפולים בציוד. ליטפתי את ראשיהם של כמה מהם, בזהירות מתבקשת, והשלכתי לתוך אבוסם כמה חופני קש מהר חבילות הקש שמאחור, מתפעם מלשונם הארוכה שאיתה הם גורפים את הקש לפיהם (וגם אותי זיכו כך בליקוקים לחים ומפעימים).

משמיציתי את העניין בעגלים רציתי לעבור הלאה, לאטרקציה הבאה. אך לחצייה השני של המכלאה היססתי קצת להתקרב. בחלק ההוא קיפצצה באלגנטיות הסוסה הצעירה צהלה, שאותה קיבל הבן הבכור לכבוד הברמצווה, וכפי שהזהירו אותי, היא פרועה למדי. אבל היא התקרבה לגדר, והתבוננה בי בעיניה החומות הגדולות, והיה לי קשה להתאפק. ניגשתי לסילו התערובת, חפנתי שם מגבעונת התערובת שדלפה מפתח הריקון, והגשתי לה ביד מושטת. בשפתה העליונה הסוסית הענקית היא גרפה בעדינות את התערובת מכף ידי הקטנה. כ"כ התרגשתי, שחזרתי על המעשה כמה פעמים, מזין אותה בחומר המשובח ההוא, לשמחתה. ככה עד שחיסלתי את מעט התערובת ההיא. מבט במנגנון הקטן של פתח הריקון של הסילו, לחיצה על לוחית קטנה, ושיטפון של כמה ק"ג של תערובת הבהיל אותי כהוגן. מזל שהשטף נפסק באחת כשהרפיתי מהלחץ על אותה הלוחית.

כשגמרתי להאכיל בהתרגשות את צהלה בערימת התערובת שאיימה לשטוף אותי, פחדתי ללחוץ שוב על הלוחית, אז חיפשתי אטרקציות אחרות לפתות את הסוסה המקסימה. הקש היה האופציה הזמינה ביותר, אז אספתי חופן מהקש הצהוב והגשתי לפיה, שוב מתפעם מגמישותה של השפה שמעל לשיניים הסוסיות הגדולות, כשהפעם גרפה לפיה את הקש בתנועה סיבובית. אבל מה שהפעים אותי יותר מכל היו קולות הלעיסה. בתנועותיהן האיטיות והשלוות של לסתותיה, שיניה טחנו וגרסו את הקש היבש בהשמיעם קול פצפוץ פריך מאין כמוהו. הכי דומה אולי לקולות של לעיסת ביסלי גריל פריך וטרי (שלא היה קיים אז, אבל זה הדימוי המתבקש), שמרמזים עם העונג העילאי שבאכילת הקש המענג. חופן נוסף, ושוב הקולות המדהימים הללו של מזון קריספי להדהים, משאיר אותי המום.

ברור שלא יכולתי להתאפק, ניגשתי להר חבילות הקש ודליתי ממנו קש אחד עבה ונקי, צהבהב ומבריק. ובסקרנות ותקווה הכנסתי אותו לפי, מקווה לחוש את המרקם הפריך הזה בעצמי. די התפלאתי שלקש הנלעס היה טעם אופייני – של קש...