יום רביעי עבר עלי בטיסות. יצאתי מהבית ב- 07:30 והגעתי למלון בחוף המזרחי ב-12:30 בלילה. אם נקזז את שלוש השעות של הפרשי הזמן יצא שהייתי בדרכים 14 שעות. בהחלט לא מעט.
אבל מכל הדרך, החלק המעניין ביותר היה השעה האחרונה.
נחתתי בנמל היעד בפרובידנס, לקחתי את הטרולי הקטן תוך שניות (תרגיל למטוסים קטנים שבהם אין מקום לתיקי יד גדולים מארנק) ויצאתי מהמתחם למקום שבו הייתי אמור למצוא את השאטל מחכה לי. תיאור מיקום המפגש ע"ג ניירת ההזמנה שהדפסתי תאם את המציאות בשטח, ולכן קיבלתי בהבנה שעלי לחכות 10 דקות בחוץ בקור, כי הקדמתי.
חיכיתי. חיכיתי עוד. ועוד..
התחלתי לדאוג שמא משהו לא הובן, שמא קרה משהו. בדקתי כל שאטל שהגיע, מתאכזב לגלות שהוא מיועד לאחרים במלונות אחרים.
אחרי כ-20 דקות נוספות נשברתי והתגברתי על העצלנות, ופתחתי את המחשב לבחון את העמוד השני של ההזמנה, בו היה מס` טלפון לבירורים. ניווט מעצבן בין תפריטי המענה הקולי הוביל בסוף לנציג אנושי, שבבירור קצר הסביר לי שאני טעיתי במיקום (ואני לא!!!) אבל כיוון אותי למקום שבו חיכה לי הוואן הלבן. מתוכו יצאה אישה חביבה, שחיוכה ודבריה הצליחו להרגיע אותי מלהתעצבן עליה על שלא הרימה טלפון לברר את פשר העיכוב (הרי הם אמורים לדעת שנחתתי מזמן). האישה, כבת גילי, רצתה לקחת ממני את התיק ולהעמיס אותו בעצמה מאחור, אבל לא נעים, הרי לי יותר קל מאשר לה, אז חסכתי לה את הסבלות הקטנה. לפי השעה המאוחרת, לא הייתי בטוח שעדיף לי לשבת מאחור אלא לשבת לידה ולשמור שלא תירדם.
התחלנו לנסוע ולדבר. בתחילה על העברית (כששאלה למקור המבטא שלי), אח"כ על אופנועים – הסתבר שהיא רוכבת על אופנוע בטיולי סופ"ש ועוד נושאים.
עוד סיפרה לי שהיא התאלמנה לפני כשנתיים מבעלה השוטר שליבו נדם בהתקף לב שני, שיש להם שלושה ילדים בני 21-18, שלבת הקטנה היה הכי קשה עם האובדן, שלא פשוט לאישה בגילה למצוא מקורות לנחמה ועל מי להישען ועוד עניינים שלולא הייתי זר, כזה שלא אמור להיות אמון על כללי הנימוס והריחוק המקומיים, לא היינו מגיעים לשוחח עליהם.
עוד סיפרה שמלבד ילדיהם שלהם, יש להם בת מאומצת בת 33 ובכלל, לאורך השנים היווה הבית שלהם מעין בית מאמץ לילדים שהוצאו מביתם. עם חלק מהם עדיין נשארו קשרים, ועם חלק נותקו עם חזרתם לבתיהם או מסיבות אחרות.
אחד אפילו גר כיום, כבוגר, עם בנה הבכור, אשתו והבת הקטנה לאחר ששוחרר מהכלא בעקבות הסתבכות עם סחר בסמים.
כמובן שלאורך השנים לא בדיוק ידעו שפע כלכלי, אבל לדבריה ממש לא חשו מחסור. הם נהגו לצאת לטיולים, לשחק יחד משחקי לוח ולוותר. אפילו חדרים משלהם לא תמיד היו להם, שהרי הבית החליף דיירים באופן תדיר. כששאלתי אם זה לא הפריע להם, סיפרה לי שביתה פעם, ביוזמתה, הציע לוותר על חדרה לטובת אחד החוסים הזמניים שהגיעו לבית.
עוד סיפרה שבגיל הנעורים, בחג מולד אחד, הגיעו כל השלושה (הגדול היה בן 16) וביקשו להמיר את מתנת החג בכסף. במבצע משותף, אליו גייסו עוד כמה מחבריהם, הם אספו סכום לא גדול, רכשו איתו מתנות צנועות (דובון פרווני, כפפת כדור בסיס, בובה וכד`) ובליל החג הגיעו עם תרומתם לשמח ילדים חוסים "שלהם יש פחות".
היו עוד כמה דוגמאות יפות וראויות, אבל הרעיון כבר מובן לכם.
תהיתי יחד איתה על החינוך שהעניקו ההורים האלה. ציינתי שדווקא לי אולי יותר קשה. אני חי ברווחה יחסית, יכול לאפשר לצאצאי בד"כ יותר ממה שאני באמת מאפשר. אני אישית מאמין שיש ערך לאותה הסתפקות במועט, לאותו ריסון צרכני. רק שאצלי זה מתוך בחירה, והדור הצעיר לאו דווקא מעוניין באותה בחירה שלי. וכאן מגיע סוג של ניסיון שכנוע שלא תמיד פשוט. למה לא לאפשר XXX (משחק, גאדג`ט, בגד) אם אפשר? זה שאני לא חושב שזה חשוב או רצוי לא מחייב אותם לחשוב כמוני.
כך עולה שדווקא המחסור של אותה משפחה הקל על עיצוב ערכים שאישית אני מאמין בהם. כן, לאורך השנים תרמתי בדרכי – בלסייע, בלהתנדב, בלהקדיש מיני תשומת לב למי שנזקק, אבל תרומה חומרית גדולה לא העליתי. אולי בזה הפספוס?
כשהגענו למלון, הוצאתי לבד את המזוודות, איחלתי לה כל טוב והודיתי לה על השיחה הנפלאה, על דבריה החכמים, על הסיפור הראוי להערכה והפתיחות שהעניקה לי. הבטחתי לה לא לשכוח אותה, ולא גיליתי לה שאגלה לכם). היא הודתה לי חזרה על השיחה, ועל העידוד ועל המילים החמות.
לחצתי לה את היד לפרידה ולהפתעתי העניקה לי חיבוק חם וחזק כי "ככה הם נוהגים". מביך קצת, מחייך ומחמם לב.
עוד סיפור קטן ויפה מהאנשים שאני פוגש כאן באמריקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)