לפני כשבועיים העליתי רשומת מבוא בנושא של החברים שלי. היתה לי כוונה להתחיל סדרת רשומות בנושא ולהתייחס לחברי השונים, להיכרותנו, למאפייני החברות וכד`. לא ידעתי כמה קשה זה יהיה, וחוץ מאותה רשומה, אותה הבטחה להמשך, לא הצלחתי ממש להתקדם.
היום הגיעו בני המשפחה מהביקור בארץ, ודי מהר הלכו לישון. לפני שהלכו, קיבלתי דיווח קצר מהארץ על מיני עניינים, וביניהם גם על ר` ומשפחתו. וכך נזכרתי שבעצם בגללו אני בכלל התחלתי את העניין הזה. אז די להתחמקות, והנה אני מתחיל.
ההתחלה
לפני כמה שנים טובות, בשלבי המו"מ שמלווים כניסה למקום עבודה חדש, דנתי עם הבוס העתידי על מגוון עניינים. אחד מהנושאים שהעליתי היה ה- Title המדויק שרציתי שתפקידי יוגדר בו. הבוס, שבגדול לא גילה סימני התנגדות לרוב הדברים, טען שאין בעיה עם ההגדרה שביקשתי, אבל זה עלול לפגוע בעמית שלי. לא התעקשתי. כעבור כמה ימים אכן התחלתי לעבוד באותו מקום, ואז הוצג בפני לראשונה ר`. איש גדול. מאד!! בהיכרותנו שקל כ-120 ק"ג. שוכנו באותו חדר ונועדו לנו תפקידים משלימים בצוות. מכיוון שלא היינו לחוצים יותר מדי בשלב ההוא, מצאנו זמן לשיחות כלליות על דא והא. מהר מאד למדתי לחבב אותו – איש גדול עם לב גדול, הומור נעים, חביבות גלויה ופתיחות מקסימה. אז כבר באמת לא הצטערתי שויתרתי בעניין ה- Title. באמת שלאחר ההיכרות היה ברור לי שלא הייתי רוצה שייפגע, ואת התום הזה והאמפטיה הצליח להחדיר גם בבוס. לזכותו.
מתישהו גם צץ בזיכרוני קטע "וידאו" בו נזכרתי שבעצם ראיתי אותו פעם בטכניון, כשעמד מאחורי בתור של הקפיטריה הליידי דייויס, והרגשתי שדוחפים אותי מאחור, וכשהסתובבתי ראיתי ענק מחייך. לא הצלחתי לכעוס (בטח הבנתי שאולי מישהו דחך אותו, אבל זה באמת לא חשוב).
גם ראיתי סביב עמדת העבודה שלו תמונה שלו מלפניכן, כשהיה ענק הרבה יותר – 160 ק"ג, כש-40 כבר השיל הודות לדיאטה מסויימת והרבה רכיבה על אופניים.
ההמשך
לאחר שעלה נושא האופניים, שלי היה עניין בו אבל לא ממש הבנתי איך ומה, קיבלתי ממנו הסברים, הדרכה, ליווי ותמיכה בתהליך הארוך שבו נכנסתי לעניין ברצינות.
יום אחד הודיע לי על רכיבה המונית, מעין הפנינג, של רוכבים בגליל, והיציע לי להצטרף. גייסתי זוג אופניים אחד לי ואחד לבן, והוא הביא את בנו שלו שמבוגר רק בשנה מאביב שלי, וזה היה הבילוי המשפחתי והחוץ תעסוקתי הראשון שלנו. כימיה טובה נוצרה גם בין הבנים והובילה להרחבת החברות, כשהבנות של שנינו מוצאות שפה משותפת נפלאה ביניהן וכנ"ל הנשים. היינו יוצאים לרכיבות משותפות בארבעה ואח"כ אוכלים יחד בשמונה. בילינו הרבה ביחד, כשהדבק הראשוני של האופניים מאבד מחשיבותו, כשנוצרו קשרים רב ערוציים בין המשפחות.
כשעזבתי את אותו מקום עבודה, לא היה ספק שהקשר הרב-ערוצי הזה בין המשפחות יישאר. ואכן, המשכנו להיפגש בשבתות, לרכב יחד, לצאת לטיולים יומיים שלמים יחד, לנופשי סופ"ש בצימרים בשמינייה וכיו"ב.
לפני כשנתיים, נתגלה באותו חבר סרטן במעי. הוא נותח בבי"ח לא רחוק מביתי. אני זוכר שבאתי לבקר והחלפתי את אשתו במשמרת, מלחלח את שפתיו במים ומביט בו ישן ומדמדם. ונתמלאתי דאגה וחמלה. הטיפולים אח"כ עברו בקלות יחסית וכל הסימנים היו מעודדים ונתנו להבין שהבחור יוצא מהעניין. לאט החל לחזור לכושר ואפילו חזר לרכב פה ושם. למרבה הצער, עוד בשלב הטיפולים האחרונים נתגלה סרטן השג אצל אשתו. שוב חרדות, ניתוחים, כאב, ותמיכה שלנו, בעיקר של האישה כי אני כבר הייתי כאן בארה"ב, מתקשר טלפונית לעודד אבל זה לא כמו מקרוב. סה"כ, אחרי כמה ניתוחים מהירים והרבה חשש נראים הדברים כמתייצבים לה.
לאחרונה
באחת משיחות הטלפון הלא מעטות, קיבלנו דיווח עמום ומדאיג – משהו לא בסדר עם ר`. כל מיני סימנים מדאיגים ונפיחויות ולא מצאו למה ומה. עוד כמה ימים עוברים ומגיע דיווח כפול – נתגלה גידול במקום בעייתי ורגיש שלא מאפשר ניתוח, אלא רק טיפולים למיניהם שלא ברור כמה ואיך יועילו. הדיווח השני – עקב המצב הכלכלי, מקום העבודה שלו סגר שעריו ומעתה הוא בבית. אני מנסה לעודד, לברר, להבין, והוא לא ממש נוטה לשתף. הוא לא נוטה להתייחס לרגשותיו, לא מבטא חששות, פחדים, לא חש את הרגשות האלה באחרים שסביבו ובסה"כ, בעניינים האלה הוא לא ממש נגיש. ניסיתי לרמוז לו בעדינות על הצורף לשמוע עוד חוות דעת, חושש מתגובה ומקדים אותה במילות אזהרה והסתייגויות נימוסיות. לא לחדור לאן שלא ניתנה לי רשות.
מכיוון שהאישה שלי כבר הייתה בדרך לארץ, סמכתי על יכולתה לתקשר, לפתוח אצלו שערים ולעודד. ממנה הבנתי טלפונית שמצבו מדאיג. שלשום בבוקר שוחחתי אותו והופתעתי – הבחור הפך עורו. הוא פתוח לגישות אחרות, לקח מנהיגות על חייו והחליט שהוא דוחה בינתיים את הטיפול הכימותרפי ומטפל בעצמו באופן כוללני יותר. לא מכאני בלבד (הרי ניתוח אי אפשר). השיחה התארכה כשעה, כל הדרך לעבודה. אני לא יודע את מצבו, ולא יודע מה הייתי מחליט במקומו, אבל המון הערכה יש לי אליו. על שנפתח לחשוב מחוץ לקופסה, על נכונותו לקחת החלטות ולא לתפוס עמדה פאסיבית למול הרופאים, על האומץ.עוד סיפר שהוא לוקח פסק זמן, לא מחפש מיידית עבודה אלא מקדיש לעצמו.
היום
כשהיגיעה האישה היא סיפרה לי עוד כמה דברים. היא סיפרה באריכות איך נפתח, איך הוא מבין כמה לא רגיש היה לעצמו ולסובבים, כמה אטום לחששם למצבו, ואיזה מהפך אישיותי עובר עליו. עוד סיפרה את מה שהוא נמנע מלספר, ואני מבין למה – סוג הסרטן שלו קשה, מאיים וחמור ביותר. הם הקציבו לו שנתיים לחיות (לא ברור איך ומה) וזה עוד עם טיפולים. בלעדיהם המצב עוד ברור פחות.
אז אני נורא מודאג, כואב איתו, דואג לאישה ולילדיו המתבגרים. נורא לא רוצה לאבד אותו ולא ממש יודע איך לעזור ממרחקים. בינתיים ממשיך לעקוב ולהתעניין ונורא נורא רוצה שלא יהיו לי דיווחים חשובים לדווח לכם, כי אין-דיווח במקרה שלו הוא הדיווח לו כולנו מייחלים. תעזרו לי להחזיק לו אצבעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)