Striving for the Wind / Meja Mwangi – המלצה אחרת

רקע

את ההמלצה הזו אי אפשר להתחיל בלי רקע, שמסביר איך הגעתי לספר הזה. חוצמזה, זה חלק מהכיף

לפני כ-4 שנים נשלחתי לקניה לקורס מקצועי בן שבועיים. במשך השבועיים למדנו המון שעות באינטנסיביות גבוהה. אבל בין לבין הכרתי חבורה של קנייתים מקסימים ועוד הרבה חברה מכל רחבי היבשת האקזוטית. ניצלתי כמובן את השיחות להיכרות אישית אבל גם להיכרות עם מנהגי היבשת, השבטים, המתחים, ושאר עניינים שאפריקה התברכה בהם – בטובים ובפחות.

כך צמחה אצלי בלב הפינה החמה שהייתה לי לאפריקה, עם הטבע הנפלא, למימדים גדולים מהמקובל וגדלה מידת הסקרנות ללמוד עוד על המקום.

בשבת שבאמצע הקורס לקחו אותנו לסיור במין ספארי מקומי מרתק, אם כי פחות טבעי ממה שהייתי רוצה (יותר דומה לרמת-גן בארגון ובגדרות), למסעדה מצויינת, ובסוף גם למין חנות כלבו, שנוכל לקנות לעצמינו כל-מיני דברים, כמו שתיירים עושים. תוך שניות הבנתי שמזכרות ראויות לילדים לא אמצא שם, וגם מתנה לאישה כדאי שאחפש במקומות אחרים.

אז את חצי השעה הפנויה שנותרה לי ביליתי מול מדף הספרים.

בתור רושם ראשוני, נהניתי לראות שפע של ספרות מקומית. ברור לי שהרבה מקומיים לא יודעים לקרוא (זה קשור לצדדים הפחות יפים) אבל לאלה שכן יש שפע של כתיבת מקור. משמח.

על המדף שהיה מסודר לפי שם הסופר, הייתה קבוצה מרשימה של ספרים של אותוMeja  וכולם נראו לי ככאלה שיכולים לייצג משהו אותנטי מחיי הכפר הארץ זו.  אז בחרתי בספר הזה, כי לא ממש היה לי משנה.

כשהראיתי את הספר לידידי הקנייתים הם עשו מין פרצוף של "לא בדיוק.." שממנו לא הצלחתי להבין אם זה בגלל הספר, בגלל הסופר, או בגלל שחששו שאיכשהו יוציא לארצם ועמם שם לא ממש כפי שהיו רוצים. היה ברור שלא קראו את הספר, וגם הוא כבר היה שלי, אז מה איכפת.

הספר חיכה כל התקופה למצברוח המתאים. וטוב שכך, אבל על זה בהמשך.

הספר והעלילה

כללית, רואים על הספר שהוא אפריקאי במובן הלא מחמיא. סוג הנייר לא אחיד לכל אורכו, הדפוס מוריד צבע פה ושם, וגם בהוצאה ניסו לחסוך ולדחוס כמה שיותר טקסט לכל עמוד מבלי להקטין את הפונט (אולי מפני שלא לכל הקהל יש משקפיים?), אז השוליים כ"כ מצומצמים, פחות מס"מ, לא איפשרו לי לכתוב הערות, כהרגלי בקריאה באנגלית.

הספר נפתח במבוא סיפורי קצר על אדם שמעולם לא למד אבל איתו בילה הסופר בהיותו בן 11, איתו צבר חוויות יפות של צחוק ושמחה, וכמה דברי חכמה.

בסוף המבוא יש פיסקה קצרה באלו המילים:

Thus book is dedicated to the memory of the man, and to all those who plough with oxen and count their wealth in goats.

And to my son Nduchi who will never read it.

אין בספר הסברים, אבל ברור שהמשפט האחרון נוגע ללב, בלשון המעטה.

העלילה מתמקדת במשפחה עשירה בכפר עני ומרוד במיוחד. האב עשה את הונו בעסקאות מפוקפקות וכמובן שאינו מסתפק במה שיש וחומד את המעט שיש לשכנו הצנוע. מול האב הכוחני עומד בנו בכורו, שלאחר שלמד לא מעט באוניברסיטה (שאביו מימן) מפתח דעות סוציאליסטיות יחד עם הרגלי שתייה מופרזת ולא מפסיק להתעמת אם האב הבעייתי. יש גם אימא, בת צעירה, בן סנדביץ` שבניגוד לבכור הולך יפה בתלם שאביו התווה לו. עוד מתוודעים למשפחת השכן, לרועה העיזים הזקן, ועוד לשלל דמויות כפריות מגוונות, עלובות, מושחתות ופרימיטיביות, כל אחת במינון האישי שלה.

העלילה מתפתחת באופן די צפוי, כשהמתח מתגבר בהמשך ומוליד משבר שלקראת סיום יוצר תפניות עלילתיות מעניינות.

על הקריאה

אוף  היה קשה. מאד. הרגשתי במעין משבר קריאה. לקח לי לקרוא אותו 40 יום (וארבעים לילה) ולא רק כי אני עסוק ואין לי זמן. הקריאה הייתה איטית במיוחד, וגם ההרגשה, כשכל עמוד דחוס בטקסט, חיזקה את הרושם של "אין התקדמות".

גם האנגלית לא קלה – כבר כתבתי פעם בהקשר הזה, שלא קל לי עם הקריאה באנגלית. הפעם היה קשה אחרת.  לא יודע אם זה בגלל ידיעותי שפחותות ממה שאני אולי רוצה להודות, ואולי בגלל שהספר נכתב באנגלית קנייתית עם שורשים בריטיים, ואולי בגלל אוסף המילים הכפריות.

סימן חיובי – הבנתי הכול גם בלי להבין את כל המילים והרצף לא נקטע בגלל עיון בלתי פוסק במילון (או שאני מתבגר ומסתדר כבר עם מה שיש).
מצד שני, נתקלתי ב-330 מילים שלא הכרתי, מתוכן 23 שגם המילון לא הכיר. לא קל.

לסיכום

הספר בהחלט ענה על ציפייתי לחומר יותר אותנטי המתאר את חיי הכפר, עם העוני, העליבות, ההשחתה המוסרית, הבורות ולא מעט אלימות כבושה. מבחינתי, למרות הקשיים – היה כדאי.

ועוד קצת

אז לשם הרושם, חוץ מתמונת הכריכה, כמה תמונות יפות מאותה תקופה קצרה מדי בקניה

כמה תמונות מהמלון היפהפה שמגרש גולף ענק של 10 גומות צמוד אליו,

קופים מסתובבים על העצים שבצידי המגרש (אלה שנשארו אחרי שסילקו את הבבונים שהיו גונבים את הכדורים)

ופרפר יפה

עצים מרשימים בצידי הדרכים, שהממשל שומר מכל משמר

תמונות מהספארי, והיחס האישי החם שקיבלתי מצ`יטה מקומית ולשונה המחוספסת

וגנו, שנראה קוטן יותר מבסרטי הטבע

ותמונות מנסיעות הבוקר - הרבה חום, ובוץ, ואנשים הולכים הרבה ברגל או ממתינים

ולמרבה הצער, לכלוך בשפע, ועליבות רבה (תמונות מוגבלות שצולמו מחלון האוטובוס)

ועוד תמונות - באלבום