רכיבת השטח הראשונה בקליפורניה

לפני הכל, שתי הערות:

1-     יש סיכוי שחלק מהקוראים והקוראות שלי כאן (שמתוך נוחות התייחס אל כולכם/ן בלשון זכר רבים), כן, אתם שרגילים לחוויות טיולי טבע נינוח, להגיגים, לרשומות ספרותיות וכד`, לא תמצאו עניין ברשומה קצת טכנית ותיאורית כזו. אז בלי בושה – מוזמנים לסגור ולחכות לרשומות מהסוג שהתרגלתם.

2-     אני יודע שציפיתם לראות תמונות יפות של הנוף המקומי היום, כשברקע האופניים ועבדכם צופה בעניין בנוף המשגע. גם אני רציתי לשים כמה כאלה, אז כששלפתי בראש הגבעה את המצלמה ולחצתי  על לחצן ה-ON  גיליתי שהסוללה טעונה במלואה, אך נשארה במטען שבשקע בבית. לכן, כיוון שתמונה שווה 1000 מילים, והיו לי כמה תוכניות לכמה תמונות, אתחיל לשפוך מילים. מקווה שלא תתייאשו בדרך.

רקע

אני רוכב רציני כבר משנת 2002, אז רכשתי בעידוד ועזרה של חבר את הזוג הרציני הראשון שלי. הייתי בעניין חזק מאד, השקעתי אלפים רבים של ₪, כתבתי חוויות בפורום אופניים, הסברתי עניינים טכניים לצעירים נלהבים וכיו"ב. היה לי פרטנר מצויין, שעודד אותי ואני אותו, ויצרנו לנו יחד אחוות אב/בן נפלאה סביב העניין. בשנה האחרונה, עוד לפני שהגעתי לכאן התחילה נסיגה באינטנסיביות. פספסתי סופי שבוע שבהם לא יצאתי, בעיקר מחמת תשישות הקשורה ליותר מדי עבודה. גם הבן, אפילו לפני, החל לזייף בעניין. המין השני פיתה אותו יותר..

בתחילת שהותי כאן, בשבתות ארוכות של לבד, חסרו לי האופניים מאד. שקלתי לרכוש לי זוג לשוטטות מקומית, אבל לא היה היגיון לרכוש משהו ברמה של אלו שיש לי, וזוג זול פשוט לא זה, אחרי שמתרגלים לרמות גבוהות.

לפני כחודשיים הגיע המשלוח עם כל הזוגות של כל המשפחה. רק שפנאי כבר יש לי פחות – אני מעדיף לחשוב שעיתותי מוקדשות למשפחה, אבל למען האמת – לא כ"כ קל לחזור לפעילות. תמיד יש משהו יותר מושך/דחוף/רצוי.. נכון, יצאתי כבר לרכיבות קצרצרות ברחובות הקטנים של היישוב, אבל זה לא נחשב. סופ"ש הארוך הזה, אחרי שבהיתי שעות, שכללתי את היכולות האישיות שלי בעשיית כלום, קראתי קצת (פחות משרציתי), עבדתי קצת (גם פחות משרציתי), יצאתי עם הכלבה בבוקר המאוחר ליום שטוף שמש חורפית מלטפת וחמימה. אז החלטתי שהיום אצא לרכיבת שטח ראשונה כאן.

הרכיבה

לבשתי את התחפושת – חולצת רכיבה, מכנסי רכיבה, גרבי רכיבה, נעליים מיוחדות לרכיבה, בנדמה, קסדה, כפפות משקפי שמש, לקחתי מים בבקבוק + אחד נוסף בתיק ויצאתי. הכיוון הכללי היה לאיזור Old Agoura, איזור כפרי בסגנונו, כשכמעט לכל בית צמודה אורווה וסוס או שניים. שבילי רכיבה, כך הבנתי, לא חסרים שם. כמה כבישים מקומיים, שכונתיים, לחימום השרירים ונכנס לקטע שטח ראשון. לחוש מחדש את המתלים, את הטכניקה. הקרקע בתקופה זו של אחרי הגשמים הראשונים היא ברוב השטח אידיאלית. הגשם גורם להידוק הרקע, אין אבק, הקוצים מהקיץ מתרככים ותחתם צומח עשב טרי וירוק.

לאחר קטע מקשר קצר, שבו לא יכולתי להמשיך בשטח כי השביל נעשה תלול באופן קיצוני ולא אפשרי לרכיבה. אז רכבתי לאורך הכביש ההיקפי, מנסה למצוא שביל שיוצא לשטח מעבר לבתים. הבתים בנויים צפוף צפוף, ולמעשה אין כל רווח בין המגרשים שיוצא לשטחים העצומים שמעבר. מפתיע. אז טיפסתי באחד הכבישים שנראה מספיק מפותל שבסופו עליה. קשה. תלולה. עליתי ועליתי ובסוף הכביש נגמר בספק חצר פרטית. עברתי אותה, טיפסתי על מתלול מהצד לכיוון ראש הגבעה, הנחתי את האופניים והתיישבתי לקרר את המנוע עד שהדופק יחזור לתחום המותר. לא נעים להודות, אבל הכושר הרבה יותר גרוע ממה שקיוויתי. מגבעה גיליתי שיש דרך ירידה נוחה, אבך היא מחזירה אותי ליישוב רק במקום אחר. אז ירדתי, הסתובבתי, וגיליתי יציאה נוספת לדרך עפר שנכנסת לתוך איזור הגבעות. נכנסתי, שוב עליה תלולה שאת חלקה עשיתי ברגל, אח"כ היא הופכת לסינגל (שזה שביל צר ברוחב אופניים פלוס) שאדמתו מתוחחת היטב ברגלי הסוסים במוצ"ש. בכ"ז רכבתי, עובר כמה קטעים בהליכה, שהרי העבירות של סוסים טובה מאופניים. בהמשך השביל התפצל ואני בחרתי לרדת חזרה ליישוב. הירידה הלכה והפכה בוצית יותר ותלולה יותר. אני בתגובה מעביר משקל לאחור (למי שלא מבין, כדי לא להתהפך קדימה מתכופפים, זזים לאחור עד קצה המושב, ואחריו ועוד, עד שהחזה/בטן מונח על הכיסא) והדרך עוד התלילה וקיבלה חריצי מים אורכיים מאיימים. אז ירדתי בזהירות מהאופניים והמשכתי את 50 המטרים הנותרים ברגל, צובר ערימות בוץ בסוליות הנעליים. למטה, לוקח בהתפצלות שמאלה לעיקוף גדול יותר בכיוון הבית, עולה על האופניים ומברך את הפדלים האיכותיים (בכ"ז, פדלים בכ-700 ₪ לא טועים) שמאפשרים לי התחברות קלה. למי שלא מבין, פדלים "רציניים" מעילים מנגנון שננעל על תפס קטן המחובר לנעל, ומאפשר הפעלת כחב דיווש גם בתנועת הרגל מעלה, במשיכה.

עוד כמה מאות מטרים בשטח ואני מתכנס לכביש המרכזי שממנו חזרה לא קשה הביתה. סה"כ מסלול לא ארוך, כ-15 ק"מ, בלי עליות ארוכות וקשות מדי. טוב שלא הגזמתי, כי לקראת הבית החלו לצוץ סימני תשישות ברגליים וגם הישבן איבד מיכולת הסבל שלו לשבת לאורך זמן על המושב הזעיר והנוקשה למדי.

לסיכום

ברור לי שזו תחילתו של שלב חדש בדימוי שלי כרוכב רציני. עכשיו נותר לחזור לכושר ולצרף שוב את הבן. מתגעגע לרכוב איתו יחד.
ובפעם הבאה – מבטיח תמונות. הפדיחה לא תחזור שנית.

אבל בשביל האוירה, לא יכולתי להתאפק וצירפתי תמונה של איזור הרכיבה שצולמה בשבוע שעבר. ועוד אחת לסיום: