מוסטפא

אחד מערכי היסוד בתורה הניהולית שאני מייעץ לפיה, הוא מתן כבוד לעובד ולסביבת העבודה. ומכיוון שזה תואם היטב את תפישת עולמי האנושית זה הקל עלי כ"כ להתחבר לעניין הזה ולהצליח לדחוף אותו בחברות בהם אני עובד.

יש לי הערכה אמיתית לעובדים, באשר הם. ובמיוחד לאלו קשי היום שעל קווי הייצור. כי אני בכלל לא בטוח איך אני הייתי שורד בקושי היומיומי המתסכל הזה של ביצוע עבודה שגרתית ולא ממש מעניינת. לכן יש לי הנאה אמיתית כאשר בעבודה עם אותם עובדים מצליחים להוציא מהם ניצוצות יפים של רעיונות, הברקות והצעות אמיתיות. וכיף נוסף זה לראות את המבטים וחיוכי שביעות הרצון של העובדים, כשהם חשים שתרמו משהו ממוחם, מעבר לעבודת הידיים.

אך בכל פעם אני נזכר במישהו מהעבר שלא זכה להכרה הראוייה ולכבוד שדווקא הגיע לו, ועליו אני רוצה לספר לכם כאן – על מוסטפא.

הרחוב שבו גרתי כילד, רחוב הירוק בחיפה, היה רחוב קטן, לא ארוך וללא מוצא. לאורכו נבנו שיכונים של הימים ההם. ואנחנו, ילדי הבניינים הרבים, העברנו הרבה שעות במשחקים ופעלתנות רגילה של ילדים – משחקים, שיחות, פנטזיות וכיו"ב עניינים להעביר בהם את הזמן הפנוי. והיה כיף שם למרות שלא היה מחשבים ואפילו טלביזיות לא היו לרבים. אולי אקדיש לפעילות הזו רשומות בהמשך, כי בהחלט כיף להיזכר, אבל הפעם, כאמור, אני רוצה להתמקד באותו מוסטפא.

בימים של חופשות בי"ס, בילינו גם את שעות הבוקר ברחוב הקטן ודליל התנועה. ובערך פעם בשבוע היה מגיע מנקה הרחובות גם לשכונתנו. לעיתים היה מגיע מנקה מחליף, שהיה גורר אחריו באמצעות קצהו של יעה בעל ידיד ארוכה, מעין דלי מגומי שחור ורך, קטן ועלוב למדי, לתוכו היה מלקט מלכלוכי הרחוב הרבים. אבל לרוב, היה הרחוב ממלכתו של מוסטפא. הבחור היה מנקה רחובות מהזן שבמקומות מסודרים היה בטח זוכה בתעודת עובד מצטיין.

כל במופע שלו ברחוב היה קירקסי משהו – במקום אותו דלי גמיש ומסמורטט הנגרר על הרצפה, האיש בנה לעצמו עגלת נקיון לתפארת. בבסיס היתה מין עגלה מרובעת הנוסעת על גלגלים, עליה הניח פח ירוק גדול, שיכול היה להכיל הרבה יותר מהאשפה שליקט. ואת הכבודה הזו פאר באוסף מדהים של מחזירי אור, נצנצים, קישוטים ופעמונים שמצא לעצמו בשיטוטיו לאורך הרחובות. גם מספר רכב ישן חיבר לרכב שלו, משהו כתום בן 5 ספרות, כמקובל במערכת הרישוי של אותם הימים.

על העגלה הזו היה גם התקן לאחיזה במאונך של ציוד הנקיון – יעה, מטאטא כביש גדול ואולי עוד משהו. ולכל הכבודה היתה מחוברת ידית דחיפה נוחה ומרופדת, לשיפור ביצועי הכביש.

ומעל הכל, היה האיש חמוש בחיוך ענק של שעשוע, במיוחד כשהיה מתפאר באוזנינו, הילדים המשועשעים, במיליון ילדיו. אני מניח שהאיש לא היה שוטה מושלם, הוא די ידע את מיקומו בתחתית שרשרת המזון העירונית. גם שפע רב כנראה שלא היה מנת חלקו, אבל האיש התעקש לפענח את צחוק לגלוגנו על מיליון ילדיו ויתר משוגותיו, כמשהו שנותן לו טעם מיוחד לפעילותו המייגעת לאורך הכביש המטונף.

אז הרשימה הזו מוקדשת לאותו מוסטפא, שאין לי ספק שהיום, עם לקח השנים, היה מקבל ממני יחס קצת יותר חם ומכבד, כי נדירים האנשים המסוגלים להתבונן במעשייהם ולשפר אותם ללא הכוונה חיצונית. והאיש עשה זאת בגדול, ובהרבה הומור עצמי.