לא קל לי לקחת ליד את השרביט הזה, ולצאת לפגוש את עצמי שלפני עשור. כי נראה שפגישה כזו מחייבת התכוננות, והתבוננות, וסוג של חשיפה שלא בטוח שהבמה הזו מתאימה לה. הרי אני גלוי פה בפני ילדי, משפחתי הרחבה, זוגתי, עמיתי ולקוחותי. מצד שני, נורא הייתי רוצה לפגוש אותו, לחבק, לנחם, לעודד ולכוון קצת.
אבל זה חשוב ומעניין מדי מכדי לוותר. אז אגיע מאחור, בשקט, בלי שירגיש ממש, ואולי כך אני ארגיש טוב יותר היום. אז אני פוגש את עופר של אז, בערב השנה החדשה, במפגש ארוחה חביב אצלנו בבית עם שני זוגות חברים. הם חברים גם היום, אהובים, אם כי לא נוכחים כ"כ בימינו.
דבר ראשון, מתחשק לי לחבק את אותו עופר, לעודד אותו. הוא אמנם בתקופה נהדרת מקצועית ומשפחתית, אבל מבין שלעבודה הקשה מדי יש מחיר. הוא גם יודע שהמחיר של תמימותו, עדינותו האישית וחוסר יכולתו להיות כוחני, יעלו לו במחירים יקרים, אבל יהפכו אותו למי שהוא, כך שההשלמה תגיע ותביא לסיפוק.
הייתי מעביר לו את התחושה שאוהבים אותו. יותר ממה שהוא הרגיש אז, ותמיד. ואני יכול לראות בשבילו את זה היום, מתוך סוג של תקווה שאני יכול לראות את זה לגבי היום.
הייתי רומז לו שהעשור הקרוב יהיה סוער עבורו בלא מעט היבטים. מקצועית, הוא יחליף מקומות עבודה, ורק לקראת סוף העשור יגיע לסוג של הבנה מה הכי נכון לו לעשות, ובמה הוא מצליח להביא לידי ביטוי את היכולות המגוונות, דבר שהיה לו קשה לאורך העשור שקדם לו.
ובדרך יעבור טלטלות רגשיות לא פשוטות, תסכולים, חוסר ביטחון כלכלי ותעסוקתי מתמיד, שרק אחרי עשור יצליח לשחרר את המתח ולאפשר את השינוי הגדול לו קיווה המון זמן.
ארגיע אותו, מהחרדה המשונה שאחרים קוראים לה "צרות של עשירים", שבה הוא חש כל הזמן שזכה בקלפים נהדרים בחלוקה, אבל לא משוכנע שהוא יכול ויודע לשחק נכון. הייתי מבטיח לו שהוא ילמד, יתפתח, ובעיקר יצליח להפיק מהקלפים האלה לא מעט, ואין מה להילחץ.
הייתי מספר לו שבדרך יפגוש כמה חברים שחלקם יכנסו לו לנשמה, אבל ידע גם אובדן כואב של חבר קרוב, שהדיו עדיין פועמים.
הייתי מספר לו שיעבור תהליכים רגשיים בהם ילמד להכיר את עצמו טוב יותר, ולנווט את הזוגיות היטב גם במים סוערים לפעמים, בזכות כלים רגשיים שירכוש בדרך, ולא בלי כאב.
הייתי מספר לו, למרבה פליאתו, שהכתיבה שבה לא היה לו כל ביטחון, שהרגיש שהוא לא מצליח לנסח פיסקה בלי שתצא לו פומפוזית ללא שליטה, תהפוך לאחד הסיפוקים התחביביים העיקריים שלו, ושהוא יפתח בלוג (מין דבר כזה של שיתוף) שיזכה לפופולריות יפה, ויגרום לו להרבה נחת ובדרך יכיר המון אנשים נהדרים ומרתקים שגם הם יכסו לחייו והוא לחייהם.
הייתי מפתיע אותו ומספר לו שלמרבה הפליאה הכושר הגופני שלו בסוף העשור לא יפול מזה שבתחילתו, הודות לאותו חבר חדש שבינתיים נפטר, שהכניס אותו לתחביב של אופני ההרים. וגם שהרבה כיף משותף יהיה לו עם הבן בתחביב הזה.
וכמובן אספר לו שלאחר המון שנות הבשלה, ותהיות, עלה בידו לצאת להרפתקה גדולה של חיים בארה"ב, ועוד להצליח גם להשתחרר מהחבל של להיות שכיר, שכבל אותו אבל נתן סוג של ביטחון מנפילה.
אבל את כל זה אני כמובן לא אספר, כי כך הייתי פוגם במסלול המרתק שעבר, בהתפתחות שחווה ושהביאה אותו אלי, למקום שבו אני נמצא כיום ולא הייתי רוצה לשנות ולהחליף.
ואני מקווה שעופר ההוא שיכתוב אלי בעוד עשור, יצליח להביט בי באותו מבט מפוכח, אוהב, מעודד וגאה כמו שאני מביט בהוא שהביא אותי לנקודה שלי היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)