בערב הכנתי את המסע העוקף והארוך שאמור להוביל אותנו לעיר הגדולה. בדקתי את המידע על ערי האיזור בספרים, בחנתי מרחקים, איזנתי את תמהיל הטבע למול העיירות בדרך, ועשיתי התאמות בהתאם לעדכון שלפיו הטיול מתקצר בכמעט יומיים, כי יש יומולדת חשוב שאסור להפסיד במוצ"ש.
בבוקר התעוררנו שוב באיחור אופייני ויצאנו לעיר סונומה הקרובה. חנינו במרכז העיר הקטנה למול מבנה בעיריה והגן היפהפה שסביבו, ששימר את המאפיינים המכסיקניים מימי השלטון של אלו, כ-150 שנה קודם. מייד התבייתנו על בית קפה, שלמראיהו עלו על פנינו חיוכי עונג ושמחה – הסגנון הצרפתי מושל בו, ועשרות האנשים המתגודדים בתוכו הבהירו את מה שכ"כ רצינו.
התור הארוך יחסית טופל בזריזות מפתיעה, ואנחנו קיבלנו את כוסות המשקה והמאפים המתפצפצים בחמימות. בינתיים צילמנו והצטלמנו לנו שם, נהנים מחינו של המקום:
לאחר שכוסות המשקה והקרואסונים חוסלו (ביעילות), יצאנו לסיבוב רגלי סביב הכיכר והגן הגדול, מתרשמים מהאנדרטה המפארת ומנציחה את יום ההשתלטות על המקום בידי צבא ארה"ב, והנפת דגל הדוב הקליפורני, אי שם ב-1846 (אם לא טעיתי). סיבוב בדן היפה הניב כמה תמונות של המקום ושלל האווזים והברווזים הגרים בו (על אפרוחיהם), העצים שלו ובנייניו:
נכנסנו גם לכמה חצרות, ואלה שהיו יפות במיוחד זכו למנת צילומים נאה:
משם נסענו בדרכים כפריות ירקרקות לכיוון העיר הקרובה פטלומה, שעליה נאמר במדריך AAA שמרכזה נשמר יפה מלפני כ-150 שנה. התרשמנו, אבל לא ממש עצרנו להסתובב, אלא ירדנו בדרך ההררית המתפתלת לכיוון החוף, מצלמים כמה צילומים כפריים בדרך, ולהקה של עופות ענקיים שהיה נדמה לי שאלו הקונדורים הקליפורנים, עד שבא אבו נטע היקר ותיקן נכונה שאלו Turkey Vulture– ענקיים ושחורים עם ראש אדום:
לאורך החוף ראינו כמה עצים שצימחו זקנים ירוקים של חזזיות, בדומה למה שכבר ראינו בפוינט לובוס בטיול קודם. המשכנו בדרך היפה לאורך המפרץ, עוצרים לרגע בנקודה יפה לרדת לבדוק את טמפ` המים (קרים), להתרשם מהמראה וממושבת צדפים טריים שחיום על הסלע:
נכנסנו לכביש הארוך שמוביל בנסיעה ארוכה (30 ק"מ) לקצה החצי-אי. בדרך רואים כמה חוות בודדות לגידול פרות, כמה איילות ונקודות תצפית יפות:
בקצה חצי האי ממוקמת תחנת מטאורולוגית ומגדלור שכנראה עדיין משמש לניווט לספינות החולפות. המקום סחוף רוחות, ואפילו העצים גדלים שם בשיפוע ניכר. עוד במקום נקודות תצפית למעקב אחר ליוויתנים (לא ראינו), מרבצי אריות ים (שמענו), וכמה שיירים מעבר פחות סבלני לקיומם של היונקים הימיים הגדולים:
בדרך חזרה עצרנו בחוות גידול צדפות למאכל, האוייסטרים הנחשבים. קיבלנו הסבר מפי בעלת המקום על הקשיים עם השלטונות שבאמתלות שונות רוצים לסלק אותם למרות שיש עדות מחקרית שנוכחותם רק תורמת לסביבה. מי אני שאשפוט. אבל קיבלנו בעבור תשלום סמלי טעימה של צדפות. כולנו הסכמנו שזה בהחלט טעים – כמו טעימה של תמצית אוקיינוס, מלוח עם ריח וארומה של ים:
משם נסענו לכיוון כללי ליער מויר, כשבדרך עוצרים לבת להפסקת פיפי, ואני מגניב עוד מבט (ותמונות) לנוף היפהפה של קו החוף שמרחוק נראית סן פרנסיסקו:
ליער מויר הגענו די מאוחר. כבר היה די חשוך, אז הצילומים מוגבלים למדי. אבל המקום המהמם הזה, עם עצים בגובה מדהים, שחלקם מעל 100מ`, גבוהים יותר מאחיהם, עצי הסקוויה הענקיים שעבים הרבה יותר אבל פחות גבוהים. ושמנו לב שהעצים גדלים בקבוצות של מעין מעגלים. הסתבר שבמרכזו של כל מעגל כזה היה פעם עץ יחיד שמת ונרקב. גופו הענק הנרקב הזין את העצים מסביבו. את זה למדנו מאחד משלטי הסבר המפוזרים בפארק. ולמרות החשיכה היורדת, כמה תמונות הצלחנו לצלם בכ"ז, עם המצלמה של הבת (כי לשלי נגמרה הבטריה):
ומשם ישירות, דרך גשר שער הזהב, לסן פרנסיסקו היפהפיה, לארוחת ערב במסעדה וייטנאמית ולמנוחת הלילה.
ושוב, גם הפעם, הקרדיט על רוב התמונות הוא לבת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)