מיליון רסיסים קטנים / ג`יימס פריי

למי שלא מכיר, ויתכן שלא מעט לא שמעו, הכי פשוט להתחיל מתקציר הכריכה האחורית (מאתר כנרת/זמורה ביתן/דביר):

תארו לעצמכם שאתם מתעוררים במטוס.

אין לכם מושג מאין הגעתם ולאן מועדות פניכם.

אתם לא זוכרים דבר מאירועי השבועיים האחרונים.

תארו לעצמכם שארבע השיניים הקדמיות שלכם חסרות, האף שלכם שבור, ויש לכם חור בלחי.

תארו לעצמכם שאין לכם ארנק, כסף או עבודה.

תארו לעצמכם שהמשטרה מחפשת אתכם.

מה הייתם עושים?

 

כאשר נכנס למרכז הגמילה בגיל עשרים ושלוש, היו גופו ורוחו של ג`יימס פריי שבורים כמעט ללא תקנה. שתי בררות עמדו בפניו: לחיות או למות. מוקף במטופלים שמצבם כמצבו – ובהם שופט, בריון, אלוף עולם באגרוף וזונה-לשעבר שברירית – ובתוכנית טיפולית להחלמה, נאלץ פריי להיאבק על מציאת הדרך להתעמת עם ההשלכות של אורח חייו עד כה ולהחליט. מה יהיה עתידו, אם יהיה לו עתיד.

על החוויה

הספר מאוד אינטנסיבי. הוא עוסק הרבה ברגשות ותחושות קמאיות: זעם, חרדה, כאב, הזדקקות, השתוקקות. ואת אלה הוא מעביר היטב. התחלחלתי איתו מכאב החוויות שעבר, הצלחתי לחשוש איתו מחששותיו, התחברתי אל האני המתלבט שלו, הצלחתי להבין אותו. וזה לא מובן מאליו בהתחשב במרחק התרבותי והאישי שבינינו.

את זה הוא עשה ע"י כתיבה מאד אישית בגוף ראשון, באופן קיצוני ממש – עם הרבה מהמניירות והאובססיות שהייתי מצפה להן אצל מכור קשה בשלבי הגמילה. הוא חוזר על משפטים, הוא "טוחן" רעיון שמציק לו, הוא לא מרפה. הרעידה הגופנית שלו באה לידי ביטוי ב"רעידה מילולית". מאד ישיר, לא תמיד קל או נוח לקריאה, אבל מעביר היטב את החוויה.

ומחשבות נלוות

המוסד שבו מטופל פריי דוגל בסוג של חזרה בתשובה, על בסיס תיאורית 12 השלבים של הגמילה וארגון האלכוהוליסטים האנונימיים. מה לעשות, אבל פריי העקשן לא מוכן להתפשר ולשחק את המשחק של העמדת הפנים הנכונה. הוא הולך בדרכו ומבין שעבורו הדרך הספציפית הזו לא יעילה ולא נכונה, ולכן אין בה מבחינתו כל טעם. האזהרות של אנשי המוסד ש"אין דרך אחרת" ושגם ככה רק 15% הצלחה יש לתוכנית שלהם, ושזה כשלעצמו מין שיא עולמי. ועולה אצלי המחשבה שאולי 15 האחוזים הם לאלה שבאמת הופכים מאמינים, ולכן מצליחים. כל השאר משחקים לפי הכללים, אבל עמוק בפנים אינם הופכים למאמינים אמיתיים, כך שברגע המבחן כל מגדל העמדת הפנים כושל. ונכון, מי שמאמין כנראה קל לו יותר, אבל אולי צריכים גם תוכניות נכונות לאלו שאינם כאלה.

ועוד דבר שאהבתי – בספר מוזכרת לא פעם, ובהקשר חיובי ומשכנע דווקא, הנטייה המקובלת בעולם המערבי שמקטינה את אחריות הפרט ומלבישה על הסביבה אחריות. תמיד שומעים, בהקשר העברייני (ואצלנו, למצער, גם הביטחוני) אמירות מהסוג "הוא צמח על קרקע שמגדלת עבריינים/טרוריסטים", או "במצוקתם אין להם אלא לבחור בדרך הטרור" וכיו"ב. כמה קל להאשים את המדינה, מערכת החינוך, ההורים, הגנים – את כולם ומלבד שלא יעלה הצורך הנורא של להטיל אחריות על אותו עבריין או טרוריסט.
בספר ג`יימס מסרב להנחות שמציעים לו בלהאשים את הסביבה, ואת ההורים, ואת הקשיים של ילדותו, ואת הגנים הדפוקים שנורא רוצים להוכיח לו שיירש. הוא מתעקש שההחלטות הדפוקות בחיים הם שלו ורק שלו, שהוא אחראי לכל המצב שאליו נקלע ולכ הוא יהיה גם האחראי ליציאה שלו מהמצב ומההתמכרות. העקשנות הזו שלו, מעבר להיותה מכובדת בעיני, מתאימה לדעתי הכללית על הלך הרוח הציבורי שהזכרתי. יותר מדי פעמים מנסים להמעיט מהערך של אחריות אישית והערך של הצורך בלשאת בתוצאות למחדלים האישיים ולבחירות האישיות הנלוזות. במובן הזה – ואפילו רק בזה – הספר עושה שירות נבון ונכון

ועל השערורייה:

הספר זכה להד רב כשהומלץ בחום ע"י אופרה ווינפרי. בהמשך התגלו עובדות שלא היו ממש מדויקות והחל גל שלם של האשמות כלפי פריי, מדוע "פברק פרטים" מעברו למען הספר.

לא ברור לי מה ולמה, ובכלל כמה זה באמת חשוב, אבל ליתר ביטחון הוא מסביר בהקדמה שעיקרי הדברים נכונים ואמיתיים והוא נטל לעצמו חירות מסוימת בלבד, ע"מ להפוך את הספר לקריא ומובן, ולאפשר מידה סבירה של חיסיון מתבקש. מבחינתי זה היה די והותר.

לסיכום

ספר מומלץ בהחלט, ולו בשל ערכו החברתי.