לא מזמן כתבה סיון רשומה הנוגעת לחטא התאווה. בתגובתי, רמזתי שיש אצלי איזה עניין לא פשוט עם החטא הזה. כשחשבתי קצת על הנושא, קפץ לי לזיכרון קטע מימי ילדותי, שהתגלגל באופנים המופלאים של הזיכרון לסיפור הבא:
הסנדק שלי בברית המילה היה אדון נכבד בשם אדולף רוט. בגלל שמו הבעייתי בקרב העדות מהן הגיע, קראו לו כולם דולפי. לא, אני לא זוכר כ"כ מוקדם (זיכרון טוב יש לי, אבל לא עד כדי כך), אבל הוא זכור לי כאיש קרח, עגול פנים וחייכן, מזכיר מעט את ח.נ. ביאליק כפי שמוכר לכולנו משלל צילומיו. האיש זכה לכבוד להחזיק אותי בצריחותיי, בטקס במסורתי, בזכות היותו חברם הקרוב של הסבא והסבתא מצד אבא. גם לשני הסבים האישיים שלי הייתי הנכד הראשון, אבל בנדיבותם ויתרו למענו על התענוג (המפוקפק), כיוון שלא היו לו ילדים כלל, מתוך בחירה - כך הבנתי לימים.
לצערם הגדול של כולם, כשנתיים אח"כ, במהלך מהיר של אירוע לב קטלני הלך האיש לעולמו, משאיר את "דודה אירן" אלמנה צעירה יחסית, בשנות ה-50 לחייה.
דודה אירן זו, אישה זעירה, כחולת שיער וקפוצת פה (לא זוכר אותה ממש מחייכת מעולם), המשיכה כמובן לקבל מהסבא והסבתא יחס ראוי ומכיל. בכל יום שלישי היו נפגשים השלישייה למשחק מיניברידג`, שתוצאותיו רוכזו במחברת מסודרת רבת עמודות: כמה הכרזת, כמה קיבלת ומה הניקוד. את המחברת היה הסבא שלי מכין בקפדנות, משרטט קווים מוקפדים בעט כחול עם סרגל עשוי מסרגלי הרצפה מאלומיניום עם פסים אורכיים, שהיו מורכבים על רצפות האוטובוסים של אגד, אותם לקח כשאריות בעבודתו במוסך התאגיד.
דודה אירן זו, ערירית בגיל מוקדם, הייתה מבלה בחברת משפחתנו בכל סדר פסח, מביאה עוגה מרשימה העשויה מצות טבולות בשוקולד, לשמחתנו – אחי ואני (הנכדים היחידים סביב השולחן).
לדודה אירן זו היה מנהג – פעם בשנה הייתה אורזת כמה מיטלטלין ונוסעת לחופשה שנתית בשוויץ, מבלה שם כ-3 שבועות וחוזרת לשגרתה המשמימה. בתור הילדים הצעירים ביותר שבמעגל ההיכרויות שלה, היינו אנו זוכים לשי קטן ומתוק, שתמיד שימח.
זכור לי פעם אחת, שהביאה לכל אחד מאיתנו חבילה של שוקולד שוויצרי בקופסה שטוחה וכחולה. בתוכה היו 9 טבליות שוקולד גדולות מסודרות בהקפדה: 3 בעטיפה כחולה, 3 בעטיפה מוזהבת ועוד 3 כחולות. אני זוכר את עצמינו רצים בהנאה לחדר, מקלפים את עטיפת הצלופן, פותחים את העטיפה ונשימתנו נעתקת מהיופי הצרוף של הטבליות החלקות מבהיקות הללו בצבעים המרהיבים הללו ובהדפסים בצבעים המשלימים.
לא עברו יותר מכ-10 שניות של התלהבות ראשונית, והאח שלי, נטול המעצורים, פתח בהנאה את הטבלייה הראשונה, בולס בהנאה צרופה את תכולתה החלקלקה והחומה. ואני – עדיין מזין עיני במראה המלבב של תשיעיית הטבליות.
עוד כשתי דקות, ולאח שלי (שמעולם, עד היום, לא נודע בציבור ביכולות האיפוק שלו) נותרו רק 6 כי הוריד שורה. ו-3, ונגמר. ואני, חבל לי לפגום ביופי הנדיר הזה, מתבסם בנדירותו, ומקנא באח חסר המעצורים שטורף בהנאה את שלו. משגמר, החל להיות מוטרד גם מתכולתה של הקופסה שלי: "אתה לא מתכוון לאכול מזה? כדאי לך, זה ממש טעים..."
טוב, חיכיתי זמן בלתי סביר לילד בן 10 בערך, ואז החלטתי לטעום. אחד כחול. ובאמת, היה להם טעם נדיר – מתיקות קרירה ורעננה, כמוה טרם זכרתי שהגשתי לשפתי. ואז עוד כחול ועוד אחד, מנסה לשמור על סימטריה יפה תוך צמצום המלאי כדי לא לפגום במראה המלבב. כך לאט מאד גם אני חיסלתי את שלי, מתענג, אך מצטער בכל אחד על הידלדלות המלאי הנדיר, וזוכה למבטי הערכה מהאח שלי על יכולת האיפוק המרשימה.
אז ככה זה היה תמיד בינינו, הוא תאוותן, בולע מהעולם בלי חשבון. אני הבכור – מרוסן, מחושב, משקלל מעשי בתבונה ואחריות, לא נותן לאותו חטא לשלוט בי אבל מקנא במי שלידי שנוהג עם עצמו חירות בעניין. עם השנים התעדנתי, השתחררתי, למדתי לשלוט בקימוץ הזה, לשלוט ולרסן את הצורך בשליטה. אבל עדיין תמיד נשאר קצת משהו, עדיין קצת נלחם בנטייה לחשוב על האין ולהחזיק שליטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)