שישי נעלמת

קמנו הבוקר ליום התארגנות וסידורים. האימא שלי גמרה לארוז והתכוונו להסיע אותה כולנו לנמל התעופה ולסיים את ביקורה בן ה-3 שבועות ברוטו אצלנו (ועל כך כנראה ברשומה אחרת). ניצלתי את הזמן שבין ההתעוררות לסיום ההתארגנות לסיים את הרשומה על חנות המשומשים המקומית ולהעלותה, ויצאנו בכיוון הנמל.

הדרך הייתה חלקה למדי, והגענו לטרמינל בזמן המיועד – כלומר כל מקדמי הביטחון לא נוצלו. טוב שכך.
נפרדנו על הרציף, והפקדתי את מפתחות הרכב בידי הבן, לעוד תרגול נהיגה מעשית בדרך הארוכה לרישיון המיוחל. דיון קצר אם כדאי לנסוע לאיזה טיול/סיור יומי הסתיים בהחלטה לעיכוב קצר אצל הפרסי להצטיידות מתבקשת, ומשם ישר הביתה ללימוד מתמטיקה עם הבת ורכיבת אחה"צ עם הבן.

כשהגענו, פתחנו את הדלת, והנביחות והקפיצות הפראיות הרגילות לא קיבלו את פנינו. סיור קצר בבית (אולי היא באחד החדרים, סגורה בטעות), הצצה לחצר והעניין התגלה – הבן השאיר בטעות את השערים האחוריים של החצר לא סגורים היטב, והתזזיתית שלנו יצאה לחפש אקשן בחוץ.

הדאגה הראשונית הייתה שנדרסה. היא ממש מטומטמת בכל הנוגע לזהירות בדרכים. לא פעם התחמקה ורצה לצד השני של הכביש, מתעלמת לחלוטין מהמכוניות ומהסיכון הכרוך בנסיעתן המטורפת בכביש.

הבת רצה בשכונה והחלה לקרוא לכלבה בקול. הבן ואני יצאנו לסיבוב באזור, סורקים בעינינו את הסביבה בתקווה לראות סימנים מוכרים. עשינו סיבוב כללי בשכונה, די מתבאסים לחשוב שיש סיכוי שהיא בדיוק נכנסה לתוך החצרות להתעניין באיזה כתם רטוב על המרצפות או להריח גלל טרי של משהו.

כמה דקות אח"כ, קיבלתי שיחה מהאישה שראתה על צג הטלפון שיחה שלא נענתה ממקור לא ברור שרמז על קשר כלשהו לפרשה: הכיתוב היה LA CO ANIMAL. ניסיון לחזור למספר האחרון הזה לא הועיל כי הודעה בישרה שלא ניתן להשלים את השיחה. אבל מכאן הבנו שיש סיכוי שהיא נאספה למקלט העירוני. אז יצאנו לשם, מצוידים בנחישות, בניירת ובדמעות תחנונים, והתקבלנו שם בסבלנות וביחס חם ומסייע. הם לקחו פרטים, התקשרו למפקח שבשטח לברר אם אסף אליו אחת חומה קטנה עם גרביים לבנות, הרגיעו אותנו שאין דיווח על פגיעה כלשהי בכלב, אז בינתיים מצבה בסדר.
הם לא הצליחו לחבר אותנו לאותו טלפון עלום, והנחו אותנו לבדוק באתר האינטרנט שאליו הם מעלים תמונות דיגיטליות של הכלבים שנאספו למקלט, וביקשו שנגיע ביום המחרת לבדוק אצלם אם יש חדש, או לדווח שנמצאה, אם במקרה. עוד יעץ המפקח, בעוד אנו זוכים לליקוקים ברגליים משני זאטוטים כלביים ששוטטו שם, שכדאי להסתובב באזור כי לא פעם השכנים אוספים ושמים שלט קטן בכניסה המכריז על המציאה.

אז זה מה שעשינו כמה דקות ואז נסענו שוב הביתה, רק כדי לקבל שוב, סוף-סוף את השיחה ההיא, שכיוונה אותנו לשכנה, כ-100 מ` מהבית, שאצלה הכלבה מתאכסנת זמנית.
הסתבר שהבת בת ה-13 רכבה על האופניים ואספה את המשוטטת אליה לחצר. כדי שלא תברח הזעיקה את השכן הישראלי שהתקין לה רשת מתכת על השער למנוע את בריחתה של הפרחחית שלנו מהמשמורת. התברר שהאישה יהודיה, עלתה לארץ מארגנטינה ב-1976 לעבור בארץ כיתה א` ולהמשיך בדרך לארה"ב. היא יודעת כמה מילים בעברית אותם למדה מאותו שכן ישראלי. טוב שהצטיידנו בשוקולד ספלנדיד ישראלי לתת לבת, כשי צנוע על טרחתה ויוזמתה. הערב גם הזמינה האישה את הזוג לקפה, אבל זה לא יצא לפועל אלא עוד כמה ימים.

אז רכיבה לא יצאה אתמול. הגשם שירד, הרוח אבל בעיקר חוויית החיפוש המלחיצה הוציאו לנו את האוויר. טוב, אולי מחר. אבל טוב שהכול מסגר באופן משמח וחיובי