כשהייתי בן שלוש וחצי בערך, והאח הקטן שלי תינוק קטנטן בעגלה, נפגשנו עם הסבא והסבתא לטיול שבת קיצי במרכז הכרמל. לא זוכר איך הגענו לשם, בטח באוטובוס, וגם הסבא והסבתא הגיעו מביתם באוטובוס. טוב שיש אוטובוסים בשבת בחיפה, כי מכוניות כמובן שלא היו אז.
אני זוכר שעלינו בפינה מרחוב יפה נוף לשדרות הנשיא, האימא עם העגלה הולכת לפנינו בשמלה לבנה (הזיכרון משום מה די איבד את הצבעים), הסבא עם הסבתה משמאלה, ואני מאחור, לימינו של האבא שלי. ואנחנו משוחחים על עניינים שונים.
הוא מספר לי על נפלאות הזיכרון האנושי, ועל זה שבעצם כל מה שאנחנו רואים או שומעים נקלט לנצח בזיכרוננו. העניין מאד הפתיע אותי, כי למרות שהיה לי זיכרון טוב, בכ"ז לא זכרתי הכול. אז הצבעתי לכיוון הרצפה, ששם ראיתי אבן חצץ קטנה ולבנה בולטת באספלט, ושאלתי "גם את האבן הקטנה הזו אזכור?" והוא אמר שכן, הכול זוכרים.
אח"כ המשכנו לכיוון החנויות ובתי הקפה, והוחלט שנרד לבית הסבים לארוחת צהרים. האבא הציע שנרד יחד במדרגות שנקראות "שביל החמורים" וככה נגיע הכי מהר לביתם שברחוב כינרת. לא נרשמה התלהבות מצד האם או הסבא והסבתא. אז האבא הציע שהוא ילך איתי במדרגות והם יגיעו באוטובוס, ונראה מי יגיע קודם.
נפרדנו, והאבא ואני הזדרזנו נרגשים לכיוון הירידה. הדרך לא ארוכה מאד, וכמעט כל חיפאי מכיר אותה. בזמן נעורי הבוגרים יותר עשיתי אותה בכ-6 דקות של ריצה מטורפת. אבל אז, באותה שבת, כמובן שהיינו זריזים פחות, אבל השתדלנו.
הגענו לביתם, מתנשפים קצת, דפקנו על הדלת.. שקט.. יש, הגענו לפניהם. טוב, אבל מה עושים? יושבים על המדרגות? אין לנו מפתח, ולא היה נראה לנו מספיק מרשים לחגוג את ניצחוננו. פתאום האבא שלי נדלק – בבית הישן ההוא היה דבר שנקרא חלון חלב – זה פתח קטן, מזיכרוני, לא יותר מ-25X25 ס"מ שלו דלתית קטנה מבפנים ומבחוץ, ונועד לחלבן להשאיר את בקבוק החלב שהוזמן.
אז האבא הרים אותי והשחיל אותי בקושי פנימה עם הראש קדימה, והחזיק לי ברגליים, ומבחוץ הוריד אותי לאט עד שהידיים הגיעו לרצפה, ואז שחרר. הוא הנחה אותי להביא כיסא ולעלות ולפתות את המנעול, אלה של פעם שנפתחו עם כפתור עגול כזה מבפנים.
ככה הכנסתי אותו, וניגשנו למרפסת שמעליה צמח עץ המישמש הענק, והתיישבנו נרגשים מההפתעה שתכננו. ישבנו, ישבנו, הזמן לא זז.. ואחרי לא מעט זמן שמענו את הרעשים של החברה במדרגות. אז השתתקנו דרוכים, מתאפקים לא לצחוק כשהם נכנסו והכריזו "איפה הם? הם עוד לא הגיעו!" אז ישבנו עוד כמה שניות דרוכים ואיזה כיף וצחוקים היה כשגילו אותנו, מופתעים והמומים ולא מבינים איך פרצנו לדירה, משתאים מהביצוע של התעלול המפואר.
אז מכל הבדיות של אבא לאורך השנים (ועד היום) , דווקא זו של הזיכרון הייתה הכי קרובה למציאות. ואין לי מושג אם הוא זוכר את זה, אבל אזמין אותו לכאן לקרוא 
ותוספת מאוחרת: ביקור נוסטלגי בבית הסבא והסבתא ב-2011 איפשר לי לצלם את האשנב הזה, בסיועו של החייל שלי כדוגמן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)