בורות מביכה

אחד מהדברים שהבלוג גורם לי זה לדוג זיכרונות רחוקים ולהנגיש אותם. אם פעם היו צפים ועולים זיכרונות עבר באופן רצוף אבל מקרי, והיו מיד שוקעים חזרה לשכחה, היום זה קצת אחרת. מרגע שצץ זיכרון מעניין, כזה שיש לגביו תובנות מעניינות, סיפור מעניין (לי), משהו ראוי, אני משמר אותו נגיש ומעלה את הדברים על הכתב. ומכאן, אחרי הכתיבה, הזיכרון כבר הרבה יותר מיידי ומוחשי ומסודר.

כך קרה לי לפני כמה ימים, במפעל בו אני עובד, שמצאתי עצמי מסביר משהו מאד בסיסי ומובן מאליו למישהו. משהו שהייתי בטוח שהוא אמור לדעת מספיק טוב, והופתעתי. האירוע הקטנטן הזה, הגם שלא היה משמעותי בשום מובן, הקפיץ לי לזיכרון אירוע מהעבר ששווה סיפור.

ובכן, לפני כ-10 שנים נכנסתי לעבוד במפעל ענק כמנהל אחזקה של אחד המתקנים הגדולים. תהליך הלימוד, בגלל המורכבות, אורך לא מעט זמן, אבל נכנסתי לעניינים מהר. גם הניסיון שאיתו הגעתי סייע ללימוד המהיר. במפעל הגדול היו עוד מהנדסים רבים בתחומי התמחות שונים, כך שהיה במי להיעזר.

אחד המתקנים הצריך תשומת לב מיוחדת בגלל שפע בעיות האחזקה בו, בגלל מצב התחזוקה בו קיבלתי אותו ובגלל רמת הסיכון שלו בהיבטים של בטיחות בעבודה וסיכוני שריפות. מדי כמה שבועות היה צריך לנטרל באופן יזום חלק מהמפעל ולבצע בו פעילות אחזקה אינטנסיבית ומורכבת למדי. בנוסף,  מורכבות התהליכים גרמה ללא מעט תקלות שהצריכו חשיבה מאומצת ומאתגרת בשלבי הדיאגנוזה (ואלו החלקים המעניינים יותר במקצוע).

באחד המקרים החלו בעיות במבערים, וגילינו שהמערכות יצאו מכיול ויש לכיילן מהתחלה (כלומר לכוון מהתחלה את כל המערכת). לצורך העניין נקרא לסייע אחד המהנדסים היותר ותיקים, מוכר ומוערך למדי במקצועו. הוא נתן כמה רעיונות טובים למדי וניסינו ליישם. בשלב מסוים התעורר דיון דיאגנוסטי כלשהו הקשור לעקרונות העבודה של המערכת. להפתעתי, הבחור המנוסה פלט שטות גדולה. ניסיתי להסביר שאין סיכוי שהוא צודק (כי אילו היה צודק, אז הרבה ממציאים כבר היו מנצלים את העיקרון הזה שנגזר מטענתו ליצירת מכונות מופלאות היוצרות אנרגיה מכלום - פרפטואום מובילה), אבל קצת נתקעתי. להידרש למשוואות להוכחת דברי אני יכול עקרונית ובהכנה מסויימת, רק שאין לי בד"כ מאזינים לטיעונים מלומדים ואקדמאיים כאלה. גם מגבלות הזמן והסבלנות לא תרמו להתפתחות הדיון. אז השארתי אותו בטענתו המופרכת, הפטרתי משהו סתמי והמשכתי לעשות את מה שהאמנתי בו (כי ממילא זה היה באחריותי).

בינתיים, עברו שנים, ולא ממש ישנה כיום איזושהי חשיבות לסיפור, במיוחד כשהלז, למרבה הצער, עבר לעולם שכולו טוב במהלך מהיר וקטלני של מחלת סרטן שתקפה אותו. אבל נשאר לי זיכרון רע מהעניין – על זה שלא טרחתי לתקן אותו, והשארתי אותו בטעותו, ועל זה שאותו ויכוח נותר לתחושתי "ללא הכרעה" כשהסיבה לחוסר הכרעה הייתה חוסר החשק והסבלנות שלי לסיים אותו באופן נכון ומובן והחלטי.

אז מאז אני משתדל להיות יותר ממוקד ויותר תכליתי, ולהתעקש קצת יותר על שכנוע. לא נוח לי עם מין בורות כזו, גם אם אין לה משמעות מעשית וגם אם לצד השני אין כוונה לצאת מהעניין מבין גדול יותר.
אני לא כופה את ידיעותיי על הסביבה, אבל יצר ההוראה שלי מקבל מקום יותר גדול. ואולי לשינוי אחרים גם כמה קמטים נוספים סביב העיניים, וכמה שערות פחות על הראש (ואלה שנשארו אפורות יותר) שעוזרים למצב אותי כיום בפוזיציה של המומחה והמבין, אבל אירועים כאלה לא זכורים לי מאז.