על הכתיבה

 

ניסיתי להבין עם עצמי מה בעצם עושה לי הכתיבה, שהתמכרתי לה בתענוג גדול.
אז אחלק את הנושא להיבטים שונים:

1. הביטוי בכתיבה

כתיבה אינה חדשה לי. כבר כמה שנים שאני כותב, בעיקר סקירות ספרים, אותם אני מעלה בפורום ספרות ובקומונות בנושא. עם השנים למדתי וחוויתי את ערכה של כתיבת סקירה או המלצה מושקעת. בעת הכתיבה החוויה, מתומצתת לכדי טקסט מרוכז, שאח"כ קל יותר לקבע כסיכום מסודר של החוויה. גם גיליתי שאחרי כתיבת סקירה כזו הזיכרון מהספר ברור וחד הרבה יותר (וכמובן שאפשר לחזור אליו להיזכרות)

עם פתיחת הבלוג וכתיבת החוויות מפה, האנושיות והאחרות, הורחב ספקטרום הנושאים עליהם אני כותב, אבל האפקט נשאר דומה – חוויה שמקבלת תיעוד בבלוג מתקבעת בזיכרון באופן ברור יותר. ובנוסף עצם הכתיבה מרכז את תשומת הלב לפרטים ומהווה מעין לעיסה נוספת המגבירה את טעם החוויה ומעצימה אותה.

גם הגיגים, שכמוהם היו לי לאורך השנים, כאשר קיבלו צורה מנוסחת ומאורגנת בכתיבה, סודרו לוגית טוב יותר, והינם היום חלק מהנכסים האינטלקטואליים שלי, כאלה שניתן להישען עליהם בנושאים הרלוונטיים כדעה מגובשת וברורה.

הכתיבה עצמה קלה לי ודי שוטפת. נדיר שאני משנה משהו לאחר הכתיבה. הטקסט נשפך ממני האופן רציף. אינני מתחבט בטיוטות. אני נהנה משטף הכתיבה, ולכן לעיתים יש פספוסי כתיב, הקלדה או דברים שעריכה קפדנית את במעט הייתה משפרת. אבל אין לי חשק להתעסק בלייצר טקסטים מופתיים. ההנאה מיצירת הטקסט באופן זורם חשובה לי יותר (ואני יודע שאם אתחיל עם עריכה, הפרפקציוניזם יהרוג אותי, ויתקע לי את כל השטף).
גם סגנונית ישנה התפתחות. לא שהסגנון השתנה, אבל למדתי לקבל ולהיות מרוצה מסגנוני האישי. בתחילה, בסקירות הספרים הראשונות, הסגנון נתפס בעיני כמליצי מדי ואפילו קצת נפוח, עם הקפדה מוגזמת (לתחושתי אז) על שפה גבוהה. לאט לאט השלמתי איתו, למדתי להוקיר וליהנות ממנו בעצמי, צובר ביטחון.

אצלי, מספיק לחשוב על הכותרת והרשומה נולדת. הרי כל מה שצריך זה אח"כ לשבת ולכתוב, ולפרט. להוליד את הרעיונות זה האתגר. וכאן, במעבר טבעי, אעבור לסעיף הבא:

2. איסוף החומרים

בתחילה, התקשיתי למצוא נושאי כתיבה. נורא התלהבתי מהתחושה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי ריק מרעיונות. לאט לאט הרחבתי את הספקטרום של נושאי הכתיבה. בהתחלה כתבתי חוויות מהמקום פה, שהצטרפו לביקורות ספרים. בהמשך התחלתי להעלות הגיגים שונים, סיפורים מקצועיים (שאח"כ הפסקתי מכל מיני סיבות), סדרה על החברים שלי מהתקופות השונות של חיי, חוויות נוסטאלגיות מהעבר הרחוק יותר או פחות.

בכל פעם שנפתח נושא חדש, הוא מיד הוליד רשימה של נושאים הקשורים לנושא העיקרי. ואם בהמלצות ספרים אני מוגבל בכתיבה על ספר בכל שבועיים בערך (זה הקצב שלי), ובחוויות מהמקום זה תלוי בהתרחשויות אמיתיות עליהם אני כותב, הרי שמאגר הרעיונות הפך לשיטפון כשהתחלתי לכתוב את ההיסטוריה האישית לאחור. כי בסיפורים נוסטאלגיים המאגר האישי שלי כמעט בלתי מוגבל, סרט חיי בן 46 שנים ארוך מספיק להפיק ממנו שלל סיפורים, שאיכותם מוגבלת בעיקר ביכולת האישית להתבטא כראוי ובאופן מעניין ומושך.

גם הנושא של החברים קיבל תאוצה, ואם בהתחלה כתבתי על רובן חברי, ואח"כ על ע`, רשימת הממתינים לתשומת לב התארכה מיידית עם כניסתם לתור של רבים שהיו או עדיין חלק מהקשרים החברתיים שלי. והסיפור על פ` רק פתח בפני אפשרויות רבות של כתיבה על הרבה חברים, ידידים והיכרויות מזדמנות לאורך השנים.

אז עכשיו הרשימה כבר כוללת עוד 123 נושאים שרק מחכים לזמן שלי, שאתפנה אליהם. וגם עליכם אני קצת חס, כי אם אציף אתכם בכ"כ הרבה כתבים, אתם עוד תברחו לי, ומכיוון שאתם חשובים לי אני משתדל להתחשב. עד כמה אתם חשובים – כמסורת ההודעה הזו, ישר לנושא הבא:

3. התגובות

אי אפשר לומר שזה מפתיע אותי, שהרי העונג שבקבלת תגובות ופיתוח דיון בנושא שעולה לא חדש לי. הרי אני נהנה מהעניין כבר שנים. אבל מכיוון שהנושאים הופכים אישיים הרבה יותר: הגיגים אישיים, סיפורים אישיים מהעבר, רגשות וחוויות, הערך לגבי גדול אף יותר. לא נעים להודות, אבל מספרי הצפיות, וכמובן התגובות מסיבות לי עונג של ממש. נותנות ערך מוסף גבוה לכל העניין. כי חוויה, טובה ככל שתהייה ומענגת ככל שתהיה, מקבלת העצמה ראשונית בעצם הכתיבה (כפי שכבר הזכרתי), והעצמה נוספת מהתגובות השונות ומתגובותיי על דבריכם. מעין הדהוד נוסף שמחדד ומעצים את הדברים, וגם מוסיף להם צדדים והיבטים עליהם לא חשבתי.

ולסיכום:

אני מפיק הנאה רבה מהכתיבה פה. וללא ספק יש לעניין היבטים של התמכרות ואובססיה, כי הכיף מזמין עיסוק נוסף וכו`. אין לי ספק שאמשיך לכתוב כאן, כל עוד יעניין לי וכל עוד אצליח לעניין אתכם, קוראי הנאמנים. כי ברגע שתישברו ותפסיקו להתעניין, אני מניח שגם אני אתייאש. מביך, אבל יש פה סוג של תלות.