עופר פ` – הבונדינג הראשון

שנתיים ביליתי בגן חובה – פריבילגיה של שנת ילדות נוספת לילידי דצמבר.  הראשונה לא הייתה משהו – הייתי קטן, תמיד היה מי שהצליח לדחוף אותי בדרך לאופניים היחידים שהיו, לא מצאתי לי מקום חברתי שסיפק מבחינתי, לא יותר מדי חברים קרובים, לא יותר מדי עניין.
לכן אני מברך עד היום את ההורים, שלא התרגשו מזה ש-"אפסיד שנה" ונתנו לי ליהנות משנה נוספת עם רינה, הגננת הנפלאה.

השנה השנייה הייתה כבר סיפור שונה לגמרי - הייתי בוגר יותר, מנוסה יותר, מכיר היטב את העניינים, ובעל ביטחון עצמי (כנראה) רב הרבה יותר. הפכתי לילד שרוצים להתחבר איתו והגעתי לעמדה חברתית נוחה ומענגת.
שם הכרתי את אחי לשם ולסגנון, והפכנו יחד לצמד העופרים – שובבים, משעשעים ובקיצור "מלכי הגן". נהנינו יחד באופן שטרם חוויתי עד אז – צחקנו בטירוף, יזמנו מבצעים כמו המבצע לשטוף את הגן במקום העוזרת בזמן ההפסקה של כולם בגינה ולקבל בתמורה סוכריות טופי לכל הגן. המבצע הצליח בסיוע כמויות מים גדולות, רק שלא הייתי קורא למצב שאחרי נקי.

יום אחד, אחד החברה מהדרג השני לשני המלכים החליט להכריז על מעין "מרד הנהגה" ולהודיע שמאותו רגע גם הוא "מלך". אז הוא חטף, והמסכן החליק ונתקע עם הראש באחד מווי תליית המעילים ופתח את הראש. מרוב בהלה רצנו שנינו ונכנסנו לאחד משני תאי השירותים והתחבאנו שנינו, מאחורי הדלת הפתוחה כמעט לגמרי (בדיוק בזווית של דלת התא השני). ומכיוון שנעלמנו, הגננת כמובן דאגה מאד, אז אחרי טיפול ראשוני בילד הפגוע, ארגנה מבצע חיפוש אליו גויסו כל ילדי הגן. שמענו אותם יוצאים החוצה לשביל הגישה העליון, אפילו ראינו אותם במעומעם מבעד לרשת האטומה למחצה, קוראים בשמנו, מבטיחים שהכול ייסלח לנו. אבל אנחנו בשלנו – נצמדים לקיר ושותקים במשמעת עצמית ראויה להערכה. גם שמענו את מפקדת מבצע החיפוש נותנת הוראה לאחת הבנות לגשת לשירותים לבדוק אולי בכ"ז אנחנו שם. אז נצמדנו ממש חזק לקיר, עצרנו את הנשימה וראינו את ראשה הבלונדי עם הקוקו של יונה היפה, מציץ לתא הפתוח ולצד הדלת ונסוג – לא עושה את המ"מ הנוסף שנדרש לגלות אותנו.
עבר זמן וההבטחות הנחרצות למחילה, יחד עם העובדה שדי נמאס ככה לחכות בעמידת דום מאחורי הדלת, יצאנו לרווחת כולם ממחבואנו הפתוח והמטעה.
לא זוכר בדיוק מה היה בהמשך, אבל הגננת כמובן עמדה במילתה ולא עשתה לנו עניין מהתקרית, ואנחנו ביססנו את מעמדנו להמשך השנה.

מעניין, אבל בכל התקופה רבת הפעלים הזו, לא ביקרנו בבתים אחד של השני. לא לגמרי ברור לי למה, אבל אני זוכר שגרנו די רחוק אחד מהשני, במושגים של אז, בטרם היו מכוניות וזמן פנוי להורים.

כשעלינו לכיתה א`, פוזרו ילדי הגן שיועדו לביה"ס המקומי בין שתי כיתות מקבילות. אין לי מושג למה אבל ציוותו אותנו הנפרד – אני לכיתה א-1 של המורה שרה, והוא לא-2 של המורה תמר. אני חושד שההפרדה הייתה מכוונת, מתוך ההנחה (שיש לה היגיון מסוים) ששנינו נלמד טוב יותר בנפרד. לא נלחמנו יותר מדי בהחלטה – הם היו גדולים עלינו – אבל לא ניתקנו לגמרי קשרים. היינו מבלים יחד בהפסקות וגם בעיכובים שבדרך הביתה, אבל הקשר התרופף מעט. גילינו קשרים חברתיים חדשים ובאופן טבעי בילינו בנפרד לא מעט.

בכיתה ד` החליטו הוריו להעבירו לביה"ס הריאלי, ולמרות שנותרו קשרים מסוימים הקשר התרופף אף יותר, נותר במפגשים לא מתוכננים בחצר הבניין הגדול שאליו עברו לגור.
בשנה שאחרי, החליטו גם הורי להשקיע בילד שגילה סימני שעמום מהמערכת, וגם אני הועברתי לריאלי. אז גם תוקן המשגה ההיסטורי, ולשמחת שנינו צוותנו יחד לאותה הכיתה.
ביום השני ללימודים, כשעדיין לא הכרתי את רוב הילדים היכרות של ממש, התחיל היום בשיעור ספורט. המורה בחר בארבעת התלמידים הבולטים בספורט לבחור להם קבוצות לשנה הקרובה – קבוצות שבהמשך יתחרו אחת בשנייה כחלק מהפעילות. הראשון מבין הארבעה היה חברי עופר ולו ניתנה זכות הבחירה הראשונה. בתנועה של "זה ברור" בחר בי מייד כראשון הנבחרים מבין כל ילדי הכיתה הנותרים.
די כעסתי עליו בהמשך, כי היה עדיף לו (ולנו) לבחור אחד הספורטאים הטובים האחרים שבכיתה, כי הרי היה ברור שאף אחד לא היה בוחר בי, כי יכולותיי הספורטיביות לא היו ידועות לשלושת האחרים. אבל לא יכולתי שלא להתענג על בחירתו בי, פותח לי דלת רחבה לתודעה הכיתתית כמישהו ראוי לבחירה ראשונה. מחווה שזיכרונה מחמם את ליבי עד היום.

את השנים הבאות בילינו יחד, החברות צמודה כמו שילדים יודעים, מבלים בשעות הלימודים ואחריהם – בבתים אחד של השני, בחופשות וברוב הזמן הפנוי. ממציאים יחד ביטויים ומילים לעצמנו, מפתחים יחד תחביבים ותחומי עניין, צועדים יחד בבקרי שבתות כל הדרך הארוכה לנמל לדוג (כשאני מקנא ביכולותיו המשופרות, ובבצק הריחני והגמיש אותו הכינה לו אימו לפיתיון, בעוד אני מסתפק בגוש לחם שחור אחיד שאותו לשתי בכל הכוח בתקווה שלא יתפורר במים).
יחד עברנו לחטיבה, תומכים אחד בשני בהתמודדות עם המסגרת החדשה, ההיכרויות החדשות וכל אי הודאויות הכרוכות במהלך. נשארנו חברים קרובים בכל השנה הזו, וכמובן שהפרידו בינינו כדי שלא "נרעיש". אני הועברתי אחורה, והייתי מתבונן בו מתנדנד על הכיסא כך שיוסתר מעיני המורה ופותח להנאתו סנדביץ` עבה של לחם לבן מרוח בשכבה דשנה של גבינה לבנה משובצת בזיתים ירוקים מגולענים (לי תמיד היו סנדביצ`ים מסכנים ולא מעוררי תיאבון, שרק על זה יש לא מעט סיפורים).

כשהתרעמתי על היחס הבלתי הוגן מצד המורים – שלו סולחים על הכול ואיתי מקפידים בקטנות, ניסתה האימא שלי לנחם אותי שלמורים איכפת יותר ממני, והוא אולי לא ימשיך בביה"ס בשנה הבאה (לא ממש התלהבתי מהפרידה הצפויה). ואכן, בסוף השנה הוא הודיע שבשנה הבאה הוא עובר לבי"ס אחר. גם מעבר שלנו לדירה אחרת לא עזר לשימור הקשר, והוא התנתק.

לפני כמה שנים עברתי בעיר התחתית בחיפה, שבה ברחוב יפו, בכוך קטן היה לאבא שלו חנות קטנה לציוד משרדי ולכלי כתיבה, וראיתי מודעת אבל. האבא נפטר לאחר סדרה של התקפי לב, ככה הבנתי מהאימא שאליה התקשרתי לנחם. היא כמובן שמחה על הטלפון וסיפרה שעופר חי באוסטרליה.

כעבור עוד כשנתיים, קיבלתי יום אחד טלפון מקול שלא זיהיתי, שטען שהוא מכיר אותי היטב ויודע אפילו מה אני אוהב לאכול (היה מעודכן הרחק בעברי). טוב, היה כיף להתעדכן, וכיף לשמוע ממנו. לא שחודש הקשר, אבל עכשיו הוא לא ממש מנותק. ואולי עוד יתחדש. ואולי (כנראה) לא.