אני
יודע שיום הזיכרון עבר, אבל כבר כמה שנים שהסיפור הזה רובץ עלי, מחכה
להיכתב, והשנה המרחק גרם לפספוס המועד אך גם לבולמוס כתיבה שמביא אותי לספר
אותו.
לפני
המון שנים כשהייתי בקורס טייס, זכיתי לקבל עלי תפקיד של חניך תורן קורסי
בדיוק בשלב של מעבר משלב הקדם-מכין, לשלב המכין, שהוא הטירונות. תקופה
מוטרפת, שבה הייתי חייב לדאוג למיליון דברים, להתארגן ולארגן את כולם והיה
לחץ לא קטן. כך גם התחלתי את הטירונות עצמה, כשכל הזמן קר לי, עייף לי מדי
והלחץ גדול. היינו אמורים להתחלק לזוגות לצורך בנייה ומגורים משותפים
באוהלי סיירים על אדמת הנגב הקשה וזרועת האבנים.
באופן
טבעי, התחברתי לחבר מימי ביה"ס, שאיתו היו לי קשרים טובים מאד. חלקנו יחד
את האוהל במשך כמה ימים: שני חיילים, שני רובי גליל, 4 קיטבגים, שני תיקים
אישיים ופק"ל אישי נוסף. כל זה באוהל של 2X2 מ`. ברור שמרווח ונוח לא היה. גם מקלחות היו פעם בשבוע, וגם הן קרות, בשדה.
בלילה,
כדי למצוא את עצמנו היינו משתמשים בפנס סבתא אדום סוללה, עם נורית קטנטנה
וחלושה, אותו היינו תוקעים בפה ומנסים לראות את מה שעושות הידיים בנבירה
בתיקים, מתאפקים לא להקיא.
אני מניח שברור לכם שנוח ממש לא היה.
אחרי
כשבועיים, החבר שאיתי החל להראות סימנים של סבל גופני מאד מסוים באחוריו,
ובעצת הרופא הוא נשלח לניתוח ואני זכיתי לרווחה משמעותית כשכל האוהל עמד רק
לרשותי. וואו, פתאום אפשר לישון בלי שכל תזוזה שלך או של השותף מעירה את
שניכם, בלי העונג של החוויה הרב חושית של החברות הצמודה והריחנית הזו.
לא
זכיתי ליהנות מהפרטיות לאורך זמן. אחרי ימים בודדים הגיע חייל, שאותו
הכרתי באופן שטחי בלבד, גם הוא פספס כמה ימים בעקבות עניין כלשהו שטיבו לא
היה נהיר לי גם אז, וצוות אלי לחלוק איתי את המרחב המוגבל. לא פשוט להתחיל
לבנות זוגיות בתנאים שתוארו, ונקודת הפתיחה שלו מבחינתי לא הייתה אידיאלית.
גם גזל ממני את הפרטיות, גם לקח את מקומו של החבר שאהבתי והבהיר בנוכחותו
שכנראה אותו חבר כבר לא יחלוק איתי את אותו האוהל.
אבל לא הייתה לנו ממש ברירה, אז איכשהו הסתדרנו, ככה, כמה שבועות עד לסיום מאד רטוב ומקפיא של אותו שלב בטירונות.
לבחור
הייתה נטייה וכחנית כזו, שהיה נוטה לפתוח בדיונים וכחניים על כל מיני
עניינים ברומו של עולם, נוקט עמדות מוזרות ומגן עליהן בלהט.
בוקר
אחד, די סמוך להשכמה היומית הטראומטית (לאחר פחות מ-6 שעות של שינה שבתוכן
שעת שמירה מייסרת) התעוררתי אחרון למשמע ויכוח קולני וסוער בפריקסט הקפוא.
על הפרק – בשביל מה לצאת מהבית, כשכל העולם מובא אליך בכיף לתוכניות
הטלוויזיה. הבנתם כמובן שכולנו לא ממש היינו להוטים לויכוח למעט אותו חייל,
כולנו לא ממש מוצאים טיעוני נגד לטיעונו המופרך, ואיכשהו הוא מצליח לתדלק
ולהחזיק את הדיון חי. כריזמה הייתה לו. איכשהו, גם אני הצטרפתי בשכיבה
לדיון והרגשתי די אידיוט שטיעון כזה, לא מצליח לי להפריך.
עברו
עוד עמה שבועות, הבחור המשיך בסגנונו ולא כ"כ להשתלב. הוא הועלה לוועדת
הדחה, אבל כנראה שנתוני הטיסה שלו משלב קודם הצליחו להמשיך ולהחזיק אותו
בינינו. לקראת סוף השלב, עשו לנו מן מבדק סוציומטרי מאולתר (ככה חשתי)
וביקשו מכל אחד מאיתנו לכתוב מי החייל הטוב ביותר ומי הפחות טוב. כמה דקות
לאחר שמסרנו את הפתקים, ריכזו את כולנו ואמרו לנו שברוב מכריע, ציינו את
אותו חייל כחייל הגרוע ביותר. גם שמנו לב פתאום שהוא לא בינינו, והסתבר
שהשתמשו בנו לצורך סגירת תיק ההדחה שלו.
עברה
כחצי שנה, נגמרה הטירונות, ואני שמצאתי את עצמי עם פנאי מספיק ורעבת קריאה
קשה לאחר 8 חודשים ללא ספר, נכנסתי לבולמוס קריאה, מטורף. כמעט כל עיתותי
הפנויות הופנו לענייני קריאה. יום אחד נפל לי לידיים "היצירה" של אמיל
זולא. לא ארחיב יותר מדי על הספר, אבל מסופר על צייר שהופך אובססיבי לציור
אותו הוא מצייר ומתאהב בבחורה המצוירת, אבל זה לא העניין. העניין הוא שברגע
אחד הבנתי את הטיעון שהיה חסר לי כמה חודשים קודם – לצפות בטלוויזיה כל
היום אלו חיים עקרים. לא יוצרים בהם כלום. יצירה היא טעם החיים ותכלית
גדולה בחיים!!!
איזו
תגלית זו הייתה פתאום עבורי. לאורה התחלתי לבחון עוד דברים, ופתאום, כל
ההילה של קורס הטייס איבדה מחינה ומזוהרה. בכלל, מה יוצרים בצבא! ההרהורים
האלה הלכו ותפחו אצלי בראש, והשתלבו יפה עם חוסר ההתלהבות הכללי שלי מטיסה
ועם התאהבות קשה ולא פשוטה, ומהמרק הזה התגבשה החלטה לפרוש מהקורס.
עברה
עוד כשנה, הוצבתי בחיל האוויר בתפקיד כלשהו, חייכתי בשמחה עגמומית כשראיתי
את חברי לקורס מגיעים עם מדי הדקרון, הכנפיים, הכובעים והמעמד. לא
הצטערתי, אבל טיפה קינאה בכ"ז קרקרה בבטן.
יום
אחד, אחד מחברי לשעבר בקורס ניגש אלי במבט מאד מיוחד ושאל "שמעת מה קרה
לדני אינסלר" והמשיך – הוא התרסק עם המטוס שלו הלילה בנגב. קפאתי. דני (זה
לא אותו הבחור מההתחלה) היה קסם של בחור. אני יודע, על כולם אומרים את זה,
אבל אני לא כולם ואני לא אומר את זה על כולם. כמה חן, הומור, שנינות,
כריזמה, אינטליגנציה היו לבחור ההוא. איזה אובדן נוראי. ודווקא הוא, שאם
היו שואלים את כל חניכי הקורס ההוא את מי הם הכי אוהבים, אין לי ספק שהיה
מגיע למקומות הראשונים, אם לא לראשון. דווקא החלל הראשון של הקורס זה דני?
תפסתי
טרמפ עם אחד החברים מהקורס, הקצינים הצעירים להלוויה. מה אומר, באמת שוק
רציני. עד עכשיו, כשאני כותב על זה ממרחק חצי יובל רועדות לי הידיים.
בהלוויה,
כשצעדנו בין המצבות להתקרב למקום משכבו של החלל האהוב עם פרח מרוט מתנועות
ידיים עצבניות שליקטתי בדרך, מסמן לי אחד החברה עם מרפק בצלעות לכיוון
ימין. "זה לא ההוא שהיה איתנו?" כן, זה ההוא, שלא כולם כבר זכרו שהיה
איתנו, שהצבענו כולנו (כמעט) לשלחו לדרך שהובילה אותו לחייל אחר, ללבנון,
ולחלקה הסמוכה לדני, שהתחיל לחולל אצלי תהליך שהוביל אותי אז לשנות את דרכי
הצבאית. מוזר, אבל בין שלל הרגשות והמחשבות שבאירוע הקשה ההוא, חשבתי גם
שכבר לא אוכל לספר לו שיש לי טיעון להפריך את טיעוניו המטופשים מאותו בוקר,
שבטח רק אני זוכר.
לימים,
לפני כחמש שנים, בנסיבות אחרות ועצובות בעצמן, נכנסתי לאתר יזכור. פתאום
מצאתי את עצמי מדפדף בכל השמות בסדר כרונולוגי, מזהה שמות שמוכרים היו לי
ממסדרי יום הזיכרון בביה"ס הריאלי, מגלה בהפתעה שמות של חברה שהכרתי ולא
ידעתי שכך קרה להם, וכך גם הגעתי אליו. אל אותו חייל שחלק איתי את המרחב
המצומצם של אוהל הסיירים, זה שהתחיל אצלי את התהליך שתיארתי.
מאז
מסיפור הזה מחכה אצלי להיכתב. נדחה ונדחה. הייתי רוצה לומר שהרשימה הזו
נכתבה קצת לזכרו, אבל אפילו את שמו אני לא יכול להעלות, כי מאותו אתר הבנתי
שהמשפחה בחרה בנראטיב קצת שונה בעבורו ובעבורם, ומי אני שאקלקל להם. אבל
בכ"ז, זכרו גם אתם שהיה חייל אחד ר`, בחור מיוחד, לא פשוט ולא קל, שלא כ"כ
ידע להשתלב בינינו, שכנראה נורא רצה להתבלט ולא ידע בדיוק איך, שהשפיע עלי
הרבה יותר ממה שיכול היה לדעת, גם אם באופן מעוקם וגם אחרי שהוא כבר לא היה
בין החיים.
יהי זכרם של שני החיילים: דני אינסלר המקסים ור`, ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)