זהו, נחתתי חזרה בבית (כמה מוזר להתייחס אליו כבית) הקליפורני שלי, לאחר 10 ימים קצרצרים בארץ ו-27 שעות בדרכים.
הידיים קרועות מלסחוב את המזוודות הכבדות, שנוצלו עד למלוא נפחן ולמגבלות המשקל המותר.
הביקור היה קצר מדי, הרבה תוכניות ופחות מימוש. גם בגלל שהיעפת הייתה קשה משציפיתי, גם בגלל ששלושה ימים הוקדשו לענייני עבודה, וגם בגלל שהתוכניות היו שאפתניות מדי יש תחושה מסוימת של החמצה. לא שאפשר היה יותר, אבל הצורך היה הרבה יותר מהאפשרויות.
בשבת, לקראת הנסיעה חזרה התחלתי לארוז. למזוודות נכנס כל מה שיכולתי להכניס מהדברים שלי. אח"כ הנחתי על המשקל ואת ההשלמה למשקל המרבי המותר דחסתי בספרים. הרבה ספרים. למען הדיוק – 41. נשמע המון, אבל זה מה שנותן לי את תחושת הבית במקום החדש, ועדיין חשתי מעין עגמת נפש ונקיפות מצפון ביחס לספרים שלא בחרתי להביא. הם יגיעו מאוחר יותר, אבל זה לא ממש משנה.
בקיצור, יצאתי מוקדם, מחשש לפקקי תנועה של מוצאי חג. מפתיע, אבל הדרך עברה חלק. אפילו הרמזורים האירו לי פנים בירוק. הגעתי לנמל התעופה 3 שעות לפני הטיסה, ישר לסניף, הרץ להחזרת הרכב השכור. רציתי להחזיר את הרכב, אבל זה לא היה כ"כ פשוט. יחד עם נציג החברה סרקנו את כל מתחם חניון ההחזרות בחיפוש אחר עגלה למזוודות (הכבדות). לא הייתה אפילו עגלה אחת. מישהו שצריך לדאוג לעניין לא ממש עושה את תפקידו, או שלא הוגדר מישהו כזה, או לא ממש ברור ומעניין אבל בהחלט מעצבן. ישראליות שלומיאלית ומטופשת במיטבה. תחשבו על תיירים מבוגרים שצריכים להסתדר.
בסוף, חיפשתי ומצאתי לגמרי במקרה איזו עגלה מוזנחת, סגרתי עניינים ונכנסתי למתחם.
גם כל התהליכים עברו חלק, ונשאר לי לא מעט זמן להמתנה וקריאה.
טוב, לא ממש יעניין לכם לדעת את כל הפרטים, וגם לי לא ממש, כי הקדשתי שעות לסוויטה הצרפתית, עליה סיפרתי בנפרד. כמה טוב שהוא היה איתי ועזר לי להעביר בכיף את שעות הערות הארוכות של הטיסות.
לאחר שסיימתי אותו, נשמתי עמוקות, אבל הייתי צריך עוד אחד להמשך הטיסה, אז שלחתי יד לעבר התא העליון ושלפתי מתיק הכתף (16 ק"ג, הכוללים מחשב ו-12 ספרים) את הספר הראשון שנתפש לי ליד "על עיוור" – התנהגות למופת/מקינרני. איזה כיף, ספר שנראה מבטיח (וכבר מקיים, עפ"י השעות שעברו מאז).
לידי במטוס ישב איש מבוגר שקרא ספר גדול פיסית. הצצתי לו וראיתי שזה על פיזיקאים גדולים ותגליותיהם. טוב, לא ממש נימוסי להתערב בענייניו, אז חיכיתי להזדמנות והצעתי לו דביקית צבעונית משלי (מתוך אלו שאני מחזיק בתוך הספר להחלפת הסימניה שהדבק שלה הותש), כתחליף לפיסת נייר ששימשה לו כסימניה. הוא מאד שמח, ושוחחנו שיחה ארוכה על המקצוע (הוא מהנדס, וחבר בעמותה שאחראית לכתיבה של מבחנים להסמכת מהנדסים, כחלק מתהליך ארוך של הכשרה והסמכה שמהנדס מקומי נדרש אליו), על פיזיקה ופיזיקאים, על פוליטיקה של המזרח התיכון (איך לא?) ועוד.
בסוף החלפנו כרטיסי ביקור, ונשארתי עם הצעה פתוחה שאם אזדקק להכשרה רשמית כמהנדס, אני מוזמן להיעזר בו.
בהמשך, כשהגעתי הביתה, מצאתי בתיבה שני פתקים שמזמינים אותי לסניף הדואר לקחת שתי חבילות שמחכות לי. אחת היתה מהבנק (חשוב, אבל פחות מעניין) והשניה שלושה ספרים שהוזמנו כבר מזמן והצטרפו אחר כבות לערימה המתגבהת (מאוהב), שבלעדיה בית אינו בית.
המשך חוויות, אם יתחשק לי, ואם לא תיגמר לכם הסבלנות אלי, בהמשך
הידיים קרועות מלסחוב את המזוודות הכבדות, שנוצלו עד למלוא נפחן ולמגבלות המשקל המותר.
הביקור היה קצר מדי, הרבה תוכניות ופחות מימוש. גם בגלל שהיעפת הייתה קשה משציפיתי, גם בגלל ששלושה ימים הוקדשו לענייני עבודה, וגם בגלל שהתוכניות היו שאפתניות מדי יש תחושה מסוימת של החמצה. לא שאפשר היה יותר, אבל הצורך היה הרבה יותר מהאפשרויות.
בשבת, לקראת הנסיעה חזרה התחלתי לארוז. למזוודות נכנס כל מה שיכולתי להכניס מהדברים שלי. אח"כ הנחתי על המשקל ואת ההשלמה למשקל המרבי המותר דחסתי בספרים. הרבה ספרים. למען הדיוק – 41. נשמע המון, אבל זה מה שנותן לי את תחושת הבית במקום החדש, ועדיין חשתי מעין עגמת נפש ונקיפות מצפון ביחס לספרים שלא בחרתי להביא. הם יגיעו מאוחר יותר, אבל זה לא ממש משנה.
בקיצור, יצאתי מוקדם, מחשש לפקקי תנועה של מוצאי חג. מפתיע, אבל הדרך עברה חלק. אפילו הרמזורים האירו לי פנים בירוק. הגעתי לנמל התעופה 3 שעות לפני הטיסה, ישר לסניף, הרץ להחזרת הרכב השכור. רציתי להחזיר את הרכב, אבל זה לא היה כ"כ פשוט. יחד עם נציג החברה סרקנו את כל מתחם חניון ההחזרות בחיפוש אחר עגלה למזוודות (הכבדות). לא הייתה אפילו עגלה אחת. מישהו שצריך לדאוג לעניין לא ממש עושה את תפקידו, או שלא הוגדר מישהו כזה, או לא ממש ברור ומעניין אבל בהחלט מעצבן. ישראליות שלומיאלית ומטופשת במיטבה. תחשבו על תיירים מבוגרים שצריכים להסתדר.
בסוף, חיפשתי ומצאתי לגמרי במקרה איזו עגלה מוזנחת, סגרתי עניינים ונכנסתי למתחם.
גם כל התהליכים עברו חלק, ונשאר לי לא מעט זמן להמתנה וקריאה.
טוב, לא ממש יעניין לכם לדעת את כל הפרטים, וגם לי לא ממש, כי הקדשתי שעות לסוויטה הצרפתית, עליה סיפרתי בנפרד. כמה טוב שהוא היה איתי ועזר לי להעביר בכיף את שעות הערות הארוכות של הטיסות.
לאחר שסיימתי אותו, נשמתי עמוקות, אבל הייתי צריך עוד אחד להמשך הטיסה, אז שלחתי יד לעבר התא העליון ושלפתי מתיק הכתף (16 ק"ג, הכוללים מחשב ו-12 ספרים) את הספר הראשון שנתפש לי ליד "על עיוור" – התנהגות למופת/מקינרני. איזה כיף, ספר שנראה מבטיח (וכבר מקיים, עפ"י השעות שעברו מאז).
לידי במטוס ישב איש מבוגר שקרא ספר גדול פיסית. הצצתי לו וראיתי שזה על פיזיקאים גדולים ותגליותיהם. טוב, לא ממש נימוסי להתערב בענייניו, אז חיכיתי להזדמנות והצעתי לו דביקית צבעונית משלי (מתוך אלו שאני מחזיק בתוך הספר להחלפת הסימניה שהדבק שלה הותש), כתחליף לפיסת נייר ששימשה לו כסימניה. הוא מאד שמח, ושוחחנו שיחה ארוכה על המקצוע (הוא מהנדס, וחבר בעמותה שאחראית לכתיבה של מבחנים להסמכת מהנדסים, כחלק מתהליך ארוך של הכשרה והסמכה שמהנדס מקומי נדרש אליו), על פיזיקה ופיזיקאים, על פוליטיקה של המזרח התיכון (איך לא?) ועוד.
בסוף החלפנו כרטיסי ביקור, ונשארתי עם הצעה פתוחה שאם אזדקק להכשרה רשמית כמהנדס, אני מוזמן להיעזר בו.
בהמשך, כשהגעתי הביתה, מצאתי בתיבה שני פתקים שמזמינים אותי לסניף הדואר לקחת שתי חבילות שמחכות לי. אחת היתה מהבנק (חשוב, אבל פחות מעניין) והשניה שלושה ספרים שהוזמנו כבר מזמן והצטרפו אחר כבות לערימה המתגבהת (מאוהב), שבלעדיה בית אינו בית.
המשך חוויות, אם יתחשק לי, ואם לא תיגמר לכם הסבלנות אלי, בהמשך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)