הוצאת זמורה ביתן, 188 עמ`, 2002
רקע:
זה ספרו השני של אגולף, ומסתבר שלא האחרון. הוא הספיק לכתוב עוד אחד לפני ששם קץ לחייו בגיל 33.
ספרו הראשון, אדון החצר, שבה את ליבי. מלא כאב, זוועת הביבים של אמריקה, ביקורת על כל מה שזז – כנסייה, איגודים, מערכת החינוך, הקפיטליזם ועוד.
חזק כמו אגרוף בבטן, מזעזע, הומור שחור כהה, ציניות. ספר מדהים ומצוין.
אז עם ציפיות גבוהות הגעתי לספרו השני.
הספר מספר על צעיר, בן תערובת גזעית (שחור+אסייתי), בן לחייל אמריקאי ואמא זונה קוריאנית, שננטש בילדותו וגדל באינספור משפחות אומנות ומוסדות. רק שהבחור כנראה די מבריק, מנגן בכינור. איכשהו, הוא נוטש את הכינור וחובר לקבוצת אנרכיסטים, משלים הכנסה בלכידת עכברושים בתעלות הביוב של עיר אמריקאית אלימה ודוחה (בולטימור?). יוצא לו להכיר עיתונאית צרפתייה יפהפייה, מה שלא ממש מצליח להוציא אותו מהביבים ומהאטרף האנרכיסטי.
הספר אנרכיסטי בהגזמה. תיאורי הגועל למיניו, האלימות, ההרס וחוסר התוחלת שבקיום מוגזמים.
נראה שזה דגלון נוסף, כמה מדרגות נמוך יותר בדרך למטה אל הטירוף והאבדון האישי.
אם באדון החצר, היה איזה היגיון בזוועה, בספר הזה אין. הכתיבה קופצנית ומוטרפת, תיאורי הג`יפה פלסטיים יותר, אין התעכבות אפילו מינימאלית להסביר מניעים, רקע, סיבה ומסובב.
קשה לי להמליץ על הספר בפני עצמו. לא מהנה, לא נעים לקריאה. חדשני אולי ברמת הגועל שהוא מעביר בתיאוריו, אבל זו ממש לא סיבה מספקת לקרוא.
סיבה יחידה לקריאה, מבחינתי, זה להבחין, כמה חבל שמאוחר, במסלול ההתדרדרות האישי של אגולף. כישרון לא מבוטל שהפסיק לכתוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)