-איך הומצאו צורות חדשות של אהבה?
-מדוע הייתה יותר התקדמות בבישול מאשר במין?
-איך הפך הכבוד נחשק יותר מהכוח?
-איך השתחררו בני האדם מהפחד בכך שמצאו להם פחדים חדשים?
-מדוע הידידות בין גברים לבין נשים שברירית כל כך?
לא התאפקתי וציטטתי את השאלות הפותחות את התקציר שעל הכריכה האחורית.
הספר, שניתן לשייכו לספרי המדע הפופולארי, עוסק באינטימיות במובנה הרחב. ביחסים בין אנשים שונים בעבודה, במשפחה, בין עמים, בין רעיונות וכד´.
כל אחד מ- 25 הפרקים בספר פותח בשאלה כדוגמת השאלות שציטטתי למעלה. לאחר שאלת הפתיחה, ממשיך זלדין בסיפור אישי בן ימינו, שבמרכזו אישה, צרפתייה בד"כ, שדרך סיפורה האישי מודגם הנושא של הפרק. בהמשך הוא מפתח את הנושא בסקירה היסטורית הנוגעת להיבטים של אותו נושא מן העבר, ומסכם ישר לתוך השאלה הבאה שעולה באופן מתבקש.
לדוגמה, הפרק הראשון פותח בשאלה "איך בני האדם איבדו שוב ושוב את התקווה, ואיך אוששו אותם מפגשים חדשים וזוג משקפיים".
לאחר מכן הוא מביא את סיפורה של ז´ולייט, עוזרת בית בת חמישים ואחת, שמעידה על עצמה ש- "חיי הם כישלון". ז´ולייט עובדת שעות רבות כל יום, בחריצות יתירה, מתפרנסת בצנעה כצפוי ובסוג של חוסר שביעות רצון מעורב בהשלמה.
דרך סיפורה זלדין מפתח את נושא העבדות בעולם, מימי קדם ועד ימינו, כשאנשים מקריבים חלקים לא מבוטלים מחירותם בעבור הביטחון שבלהיות עבד/שכיר/סריס. לטענתו, הפחד כמעט תמיד היה חזק מהרצון לחירות.
באופן כללי, טענתו של זלדין היא שמוח האדם כבול בהתנהגויות שמקורותיהן העתיקים אבדו מזמן. שהמוח הוא מקלט לרעיונות ממאות רבות של ההתפתחות האנושית.
הספר נראה מבטיח, נוגע בנושאים מרתקים בנסיון להבין אותנו, בני האדם.
איכשהו, לגבי הוא היה מייגע.
בהסבריו המקיפים ועשירים בדוגמאות חשתי לעיתים קרובות כי המיקוד מתעמעם. שהסיפורים לא מכוונים למתן תשובה לשאלה אותה הוא מעלה.
אולי זה אני, שצלחתי את הספר בקצב זחילה מתסכל, שמנע ממני את יצירת הרצף המתבקש בין השאלה לתשובה הפתלתלה? ייתכן ומהירי קריאה ממני יהנו יותר? אני קראתי ובסוף אני חש שאמור היה להיות לספר פוטנציאל גדול ממה שאני חש היום, כחודש מסיומו, כאילו כל תשובה משמעותית לחיים לא ממש קיבלתי. שכמעט לא נשאר לי ממנו כלום.
ולמה כמעט?
לקראת סיומו של הספר התלהט דיון רווי יצרים הנוגע להתבטאויותיו של אחד מאיתנו, שהיו, בדרך ניסוח של כמה מאיתנו, הומופוביים, או ברוח ניסוחו, מתנגדים להומוסכסואליות מטעמי דת.
הבחור חטף שטיפה, ומאז נעלם מהפורום. ואני חשתי מאד לא בנוח עם ההתנפלות הזו עליו.
הרי הליברליזם מושתת בין היתר על אמירתו של וולטייר (אם אינני טועה) שבבסיסה הצורך לכבד את דעתו של אדם, וזכותו להביע אותה, גם אם אנו מתנגדים לה נמרצות.
ומכאן לבעיה הקשה של איך להפריד בין האיש לדעותיו. כיצד ליישב בין הזילזול שאנו חשים לנוכח דעות כלשהן עם הצורך לכבד את זכותו של פלוני להחזיק באותן דעות?
וכאן הקשר לספר, שדן בהשתלשלות רעיונות אנושיים במהלך ההיסטוריה (ומכאן גם ביחסיות לאמת). ביניהם גם בהתייחסות להומוסקסואליות. אז בהיסטוריה חוו האנשים מגוון גדול מאד של דעות בעניין זה.
אנו, שמעצם טיבו של ציר הזמן, חיים נכון להיום בתקופה המפותחת ביותר, רואים גם את דעותינו כמפותחות ביותר. כל מי שמחזיק בדעות מיושנות יותר שוגה בגדול והאמת כולה שלנו? אז קצת ענווה לא תזיק. הרי בעוד X שנים אולי אנו בדעותינו ניראה מיושנים?
אז רק כדוגמה מטעמי, ואל תיסקלו אותי באופן אוטומטי, אבל בואו נניח שבעוד חמישים שנה, יגלו שגן כלשהו אחראי על תופעת ההומוסקסואליזם, ואם האם ההרה את בנה המועד תיקח גלולה כלשהי, היא תבטיח שבנה יהיה סטרייט כשר למהדרין. האם אתם חושבים שזה יהיה לא מוסרי? ואולי אלו, ילידי 2020, יחשבו אותנו לחשוכים, שבמקום למצוא פתרון לבעיה הסתתרו מאחורי מתן לגיטימציה לתופעה תוך התעלמות מן הקשיים העוברים על אותם הומוסקסואלים.
אז זו תזה דמיונית לחלוטין כמובן, אבל ייתכן ואפשרית, לא? לכן קצת היסוס וספק בדעות נחרצות, מכל סוג שהוא לא יכולה להזיק.
ובמשפט אחד: ספר חכם, מרחיב דעת, לא ממש ממוקד ולעיתים משעמם, אך עדיין בהחלט שווה את הטירחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)