פוגל דוד / נוכח הים

נוכח שלל הביקורות החיוביות עד נלהבות שפורסמו במקומותינו, לקחתי ליד את הספרון הקטן בהתרגשות. ציפיתי לחווית קריאה נעימה, קצרה ונינוחה. סה"כ, 96 עמודים מרווחים נראים כמשימה קלילה למיטיבי קרוא.
אז זהו. שלא!
סיפור העלילה עצמו יפה, רגיש וחושני, עליו נכתב לא מעט.
אבל למי שפספס:
מדובר בזוג צעיר היוצא לנופש ים-תיכוני בעיירת חוף צרפתית ונינוחה. איתם מבלים שלל דמויות ציוריות מפזורת אירופה. החום וההפקרות מולידים הזדמנויות חושניות ורגשיות שהזוג לא ממש מצליח לעמוד מנגד, דבר המוביל למשבר.
אז הסיפור יפה. אבל, שני דברים העיבו על ההנאה:
1- (והפחות חשוב) - פוגל מעמיס על הקורא שלל דמויות שכל חטאן שעברו בסביבה. וכבר זוכות לאזכור, כזה שלא תורם במאומה לעלילה. אבל לך תזכור את מפל הדמויות הניתך על ראשך בכמה עמודים. וגם שמותיהם לא ממש ידידותיים למשתמש (לאצי, זיזי, זזט...).
2- השפה העברית שבה הוא עושה שימוש, אמנם ציורית, והעשירה אצלי את מילון המילים המשונות והחריגות, אבל זה די מאוס. לשם מה כל הטיות המילים והפעלים המוזרים, לשם מה השימוש במילים שמזמן נכחדו מהמילון העברי, שלא נדבר על שימושיות.
ולטובתכם, ריכזתי כמה אקזמפלרים ברשימה למטה. אני מניח שעיון קצר בדוגמאות יבהיר את הכוונה היטב.
בקיצור - מבחינתי לא היה שווה את הקריאה.
והציטוטים:
(מי שרוצה להשתתף ב"חידון" הנפרד, רצוי שידלג על ההמשך בשלב זה).
1.    פניה הצפוּדים קטנים היו תחת מגבעת-התבן רחבת השוליים.
2.    זבובים גדולים עטו אל דג זערורי, מוטל ליד הסירה הקרובה, המשׁוּיה מן המים.
3.    שָׁשַׁר-השפתיים של זוזי בהיר יותר מדי. אינו מתלכד עם שזף העור. (9)
4.    ...בעקבותיו באה ידידתו, אירופית, בגלימת-בוקר מפורחת ציצים ענקיים מצבע התירס, ועל תסרוקתה שֶׁנֶץ כחול.
5.    בארט נתרומם וישב. ספג באֲלוּנְטית חזהו ושוקיו המיוזעים, המקועקעים על-ידי החצץ.
6.    המתורגמן של חברת "קוק" לבוש היה במין טרזנות, לפי העונה. שערו השחור, הנוצץ משומן, דבוק היה לקרקף כאִספּלָנית, פניו הנפוחים חלקלקים.
7.    הוא חי בָּדוּל מהם, כמנודה.
8.    זו, יפהפייה כּוֹפרית בת שש-עשרה, שגוף לה מוצק ומפוטם...
9.    - יש להרהר בדבר - נתלוצץ בארט מאוּנס.
10.    בגינה כיבסה מאדאם ברמון לבנים כתמיד ברַהַט שליד הבאר...
11.    ...וזה מכשכש בזנבו וממצמץ בעיניים המלופלפות.
12.    אכן, מי תיכֵּן לב אנוש
13.    ...מיושבת רוָחוֹת על כיסא ליד פתח ביתה...
14.    סטפאנו, שהיה מסב בחוג משפחתו לשולחן שבחוץ, נִשבֶּה לקערה ענקית של מקרוני...
15.    אגס החשמל היחידי שלו חלק מאורו המועב גם למרפסת המסוככת שמִפָּנים.
16.    על שכמה תלוי היה ברפיון בּוּרנַס צמר אדום.
17.    פניה הסגלגלים, בם נתקררו כבר קרני השמש, דמו לפרי בשל, מפוקס כקטיפה, וביטוי נרגע נמתח עליהם.
18.    חדל לך מדברי הֲבַאי כאלה!
19.    אחר-כך הופיע על הכביש רוכל הגלידה עם קרון-היד שלו והכריז בקול מוּתָך על סחורתו
20.    לבנוניתן הובלטה ביתר עוז על-ידי גון הברונזה של העור ועל-ידי הכּישוּת השחרחורת שבזוויות הפה, שהוסיפה לה חן לא-יתואר. (36)
21.    גוץ, מרובע, חסון כּכֹרֶת, עמד לפניה... (39)
22.    לאורכו, על כביש האספלט הממורק, טסו מכוניות ישר והפוך, אגב טוּטים נזעמים.
23.    מרפסת הקזינו המפוּלשה היתה מלאה עד אפס מקום. (40)
24.    לאחר שכילתה לשתות את קפה-הקרח, העבירה יתד-הכַּרמיל על שפתיה, והציתה סיגרטה. (40)
25.    מוכנית שלפה מחריטהּ יתד-הכַּרמיל וראי לצבוע מחדש שפתיה. (71)
26.    הציג עצמו בשם ארווין קראפט ממינכן, שופט-חוקר שפירש, משום שאומנות זו של גילוי פשעי זולתו אינה לפי רוחו. (42)
27.    ...על רוּכסי ההרים... (43)
28.    חייה שטפו בנחת, מלאים וזכים, בלי הזדעזעויות יתרות העלולות למַטמֵט שיווי-המשקל הפנימי. (47)
29.    מעולם לא העז איש למשוך אותי בחוטמי. וכולם צחקו למִשבַּתי. (51)
30.    בדמיונו ניצנץ ביעף, כמשל גרוטסקי לרעיון זה, שולחן הפוך, כְּרָעיו אל-על, שהשינוי עושהו מגוחך... (53)
31.    ישבה מול קראפט באלכסון, בשמלה אמוצה כעין הפלדה וכיפה מאותו צבע. (54)
32.    בקצה השני של החורשה, שנסתיימה בפתיעוּת במדרון תלול ביותר. (55)
33.    מרסל הפכה פניה והציצה בה בנֶכֶר, כנשלפה מחלום. (58)
34.    הפונדקאי, בשרוולי כותונת מופשלים, מזוּין היה שפם מחודד, ותִלְתּוּל על הסנטר ששייר עליו פִּיף שיער ארוך להתגנדרות. (59)
35.    אחר קראה בקול פגום, מיובש, שהִידֵד עד לכאן: מר-טי-נו... (73)
36.    בארט שׂחק רְוָחוֹת בהושיטו לו את ידו. (74)
37.    העיפה עין על השער התרוֹג, דיפדפה רגע והחזירה אותו למקומו. (75)
38.    נדמה לו שפניה שוּפוּ קצת. (75)
39.    פרש אל המכונית. אחר תקע שתיים שלוש תקיעות, פָּתַת טרטור והפליג מבלי הפוך ראשו. (78)
40.    מתחת לשולחן שֶׁחָנו אצלו העלתה חביונה קטנה, פתוחה משני צדדיה, והניחה אותה על-גבי קטע שטיח אדום מחוּק, שפרש האב על הרצפה. מקופלת לשניים, רגליה מול פניה, דחקה עצמה דרך החביונה המפולשת, הנה ושוב. (84)
41.    "אין זה לָאצִי", פילח את בארט רעיון הֲבַאי. (89)
42.    הדממה הצפינה אותם בקרבהּ. ואלמלא המזוודות באמצע החדר, שהכריזו על הרס ודאי של אורח-חיים רגיל וקבוע, אפשר היה לחשוב שכלום לא נשתנה, שערב זה, הממזג דִממתו עם שני בני אדם מַחֲשים, לא נִפלֶה במאום מערבים כיוצא בו שקדמוהו בחדר זה או בחדר אחר. (91)
43.    בבית-הקפה שליד מעון היפני ישבו אחר-כך לבדם על המרפסת המסוככת, המוּעבה, המיוּתֶשֶׁת, שעל כתליה העשויים רשת חוטים... (91)
נראה שהרעיון הובן.