יום שישי, 30 במאי 2008

רצח בקריאה ראשונה / אדיבה גפן

זמורה ביתן, 1996, 295 עמ`

גם לקלילון מגיע ביקורת לא?

הגעתי אליו אחרי משברון קריאה קצר, כתוצאה מ-"ספר האלף-בית" המשובח. בד"כ קלילונים מחזירים אותי לקריאה.

קצת על העלילה – במאי בתיאטרון באר-שבע נרצח יום לפני תחילת החזרות להצגה חדשה. באופן טבעי, מכניס האירוע הרבה בלגן בין כל המעורבים, כאשר החשד עובר כל פעם למישהו אחר. אורית טנא, עוזרת הבמאי שנרצח, היא זו שמוצאת את הגופה והיא זו שמספרת לנו על כל ההתרחשויות. כולל התרחשויות פרטיות בחייה, עם מחזר חדש, שני ילדיה, הגרוש ואשתו, החתולים והכלבים, הוריה ושלל החברים והשכנים בעיר הדרומית. בין היתר, אורית מנהלת מיני חקירה עצמאית בפרשה.

הספר כתוב בהומור באמת חמוד. אבל הומור זה כמו תוסף לדלק - משפר ביצועים, מוסיף אנרגיה, אבל לא יכול להוות תחליף לדלק עצמו ולסחוב את הספר קדימה.
העלילה בלתי סבירה בעליל. המשטרה מתנהלת במין נמנום מעצבן, מפספסים ממצאים שבמקרה גיבורתנו עולה עליהם. אבל היא לא מגלה למשטרה אלא מנסה להסתיר, ממניעים בלתי סבירים.

גם האורך מוגזם לדעתי. קלילון כזה, שמונע בעיקר על ההומור, לא יכול לסחוב 300 עמ`. הנחמדות יכולה להחזיק לא יותר מ-200 עמ`. מעבר לזה זה ממש מוגזם.

אז רק אם אתם מוכרחים מן קלילון במשקל נוצה, שהעלילה לא ממש חשובה והומור הקליל זה מה שאתם זקוקים לו, אז בבקשה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)